חמש שנים לפני מותה: רות דיין בשיחה נדירה עם הנכד ליאור

״אני יודעת שבשביל כולם היא אמא תרזה״, אמרה אחותה הקטנה של הפלא, ראומה ויצמן, באירוע יום ההולדת המשפחתי שערכנו לכבודה בשישי שעבר, ״אבל בשבילי היא אחות. אחות שגידלה אותי נפלא, אחות שאני מעריצה״. אחר כך היא גם סיפרה שאין דבר שהיא אוהבת יותר מאשר שעוצרים אותה ברחוב ושואלים אותה אם היא אחות של רות, והיא בגאווה משיבה: כמובן שכן.
 

האמת היא שגם אני אוהב שניגשים אלי ברחוב ושואלים אותי אם אני הנכד של רות, כי סבתי היא מאוד לא ״דיינית״, מהבחינה שהיא לא סיפור של ״גאות ושפל״ או סיפור מורכב שאפשר לקרוא אותו לכאן או לכאן. סבתי היא סיפור מאוד פשוט, וזה מה שהופך אותה לקונצנזוס של אהדה ושל התפעלות. אני בן 31, שוטטתי ברחובות רבים וניגשו אלי אנשים רבים ברחובות האלו, ואמרו לי את דעתם על כל אחד מבני משפחתי הידועים, אבל סבתי היא היחידה מבני משפחתי שמעולם לא שמעתי עליו ביקורת. אפילו לא מרומזת. במקרה שלה, תמיד היו אלו רק מילות אהדה. יותר מזה, אינני יכול למנות את מספר הפעמים שבהן ניגשו אלי אנשים וסיפרו לי איך סבתי עזרה להם בסתר ואפילו הצילה את חייהם בצורה זו או אחרת.

 

לדעתי, אם היו מארגנים אליפות עולם בהקמת עמותות/ארגונים/מוסדות למען הציבור, היא הייתה זוכה בקלות במקום הראשון. סתם כך, הנה שלושה דברים שאני שולף מהראש ולא היו נוצרים בלעדיה: ארגון וראייטי, משכית וחוג הידידים של בית החולים תל השומר.
 

למעשה, גם ההתגלגלות שלה לנהלל בגיל 17, היכן שפגשה את סבי, בימים שבהם עוד היו לו שתי עיניים, נבעה ממניעים אלטרואיסטיים. מתוך תחושת שליחות היא עזבה את בית הוריה המפואר בשכונת רחביה בירושלים לטובת חליבת פרות וצריף בלי חשמל ומים במושב העובדים הראשון בארץ. ״זו הייתה ציונות לשמה, בשביל לבנות את המדינה״, היא מספרת.
 

״אני באמת לא ציונית. אני הייתי ציונית, זאת אומרת נולדתי ציונית, ואז, בימים ההם, אין מה לדבר שזה היה חשוב, אבל הציונות נגמרה כשקיבלנו סוף-סוף את המדינה. כיום אני לא מרגישה ציונית, אני מרגישה ישראלית, חלק ממדינת ישראל״.
 

״לא, היא הלכה הצדה. מזמן לא קראתי את מגילת העצמאות, אבל שם בוודאי כתוב שכולם שווים״. 

בהחלט כתוב.

על אף גילה המתקדם, מי שיבלה זמן במחיצתה של סבתי יוכל לגלות לתדהמתו שהיא עדיין נוהגת (רק ביום) ומעשנת (גם ביום וגם בלילה). סרטן ריאות ותאונות דרכים נמצאים בתחתית סדר הדאגות שלה. נדמה שמה שבוער בה יותר מכל הוא נושא האי שוויון והסכסוך הישראלי-פלסטיני. בניגוד לשרון גל, שהצהיר לא מזמן בראיון וידיאו באתר ״הארץ״ ש״הנכבה, זה לא היה ולא נברא״, היא אומרת: ״אני לא אשכח איך ב-48׳ נסעתי בכביש יריחו וראיתי את כל הפליטים שאנחנו גירשנו מהכפרים, הולכים ברגל״.

האמת היא שכשהיא אומרת את זה, אפשר לראות את הקונפליקט העצום בין שני הצדדים של זכויות האדם שמטריד אותה - מצד אחד, זכויות האדם של העם היהודי שהופרו בגולה, עם שהיה זקוק למדינה, ומהצד שני, זכויות האדם של הערבים תושבי ישראל, שהופרו על חשבון זכויות האדם של היהודים שקיבלו מדינה. את הקונפליקט היא מרגיעה על ידי זה שהיא מסבירה ש״אני בעד לפצות לכאן ולכאן. גם את היהודים מארצות ערב גירשו מהבתים. צריך לדרוש פיצויים משני הצדדים״. 
 

״כן, בטח, בעזרת חינוך נכון. עד עכשיו גידלו פה צעירים ולא באמת דיברו איתם על זה שיש פה עוד עם. לא נתנו להם להכיר את התרבות הערבית, עשו הכל בשביל להפריד, להפחיד ולהרחיק״.
 

מי שמכיר את סבתי ידע לספר על מערכת היחסים הקרובה שיש לה עם ריימונדה טוויל, פעילה פוליטית ומשוררת פלסטינית ידועה, וחותנתו של יו״ר הרשות לשעבר יאסר ערפאת (ריימונדה היא אמה של סוהא ערפאת).
 

״את יודעת, סבתא״, אני אומר, ״אני עוקב אחרי ריימונדה בפייסבוק, ולפעמים היא מעלה לשם דברים שכמעט שוללים את הקיום של מדינת ישראל. איך אתן מסתדרות? אתן מדברות על פוליטיקה?״. ״אני רוצה להקריא לך משהו״, היא אומרת לי ומוציאה מערימת המכתבים שעל השולחן את ברכת יום ההולדת שקיבלה מריימונדה ליום הולדתה. הברכה כתובה באנגלית והיא מתרגמת לי אותה: ״יום הולדת שמח, חברתי היקרה, רות. את אייקון, סמל, שושנה ירושלמית שפרחה בין קוצים. תבורכי, כי ראית את האור בתוך האפלה. שאלוהים יברך אותך. באהבה תמיד, ריימונדה״.

 

אין ספק שכל אדם היה רוצה להגיע למצב שבו הוא גם מגיע לגיל 98, וגם יש לו מישהו שיכתוב לו ברכה מלאת תשוקה שכזו. אחת לכמה זמן סבתי נוסעת לבקר את ריימונדה ואת בתה סוהא בביתן במלטה. הדבר המדהים שאי אפשר להתעלם ממנו, הוא שבכל ביקור שלה נוצרת סיטואציה הזויה למדי, שבה שתי נשים, שהבעלים שלהן נלחמו זה בזה (משה דיין מצד אחד, יאסר ערפאת מצד שני), יושבות אחת עם השנייה ומנהלות חברות אמיתית מלב אל לב. כלומר, אי אפשר להתעלם מזה שסבתי וריימונדה וסוהא הן ההוכחה לכך שהאנושיות גוברת על הסכסוך הלאומי, ואי אפשר לא להניח, שאם הן יכולות להסתדר זו עם זו בצורה מופלאה, גם העמים עצמם יכולים להסתדר. לא בהכרח בצורה מופלאה, אבל להסתדר.

״כן, והוא נישק אותי שלוש פעמים. זה היה כשבאתי לבקר את סוהא בעזה. הוא שמע במשרד שאני אצל סוהא, הגיע במיוחד, וסיפר לי שהוא תמיד העריך את משה ואת גבורתו״.

״קודם כל כשהוא היה חי, הוא תמיד היה בקשר עם הערבים. בחתונה של אבא שלך, וגם בזו של יעל, היו כל ראשי הערים הערביות. ההתייחסות שלו לעולם הערבי ולתרבות הערבית היא שונה שנות אור מההתייחסות של המנהיגים כיום. הוא זה שיצר את הקשרים האמיתיים עם הבדואים ועם הדרוזים. אתה יודע שאבא שלו (שמואל דיין - ל״ד) כמעט לא דיבר איתו, כי הדרוזים הרי הרגו את זוריק (אחיו הקטן שנהרג במלחמת העצמאות בקרב על תל יוחנן) והוא בחר לפתח איתם קשרים ולשלב אותם בצה״ל״.
 

״לא ידעתי את זה״, אני משיב לה, ״אבל אני בהחלט יודע שהמוות של זוריק הוא אירוע טראומטי במיוחד במשפחה. את זוכרת את היום הזה?״. ״ודאי שאני זוכרת״, היא אומרת, ״נסענו משה ואני להביא אותו (את גופתו) מתל יוחנן״.

״הוא היה מאופק. לא בכה. חיילים לא בוכים״.

אנחנו משוחחים בדיוק יום לאחר הפגנת השמאל בכיכר רבין, וסבתי אומרת שהיא רצתה ללכת, אבל הגיל (98, כן?) לא מאפשר לה לעמוד על הרגליים לזמן ממושך. היא שואלת אותי כמה אנשים היו שם ואני מסביר לה שזה תלוי, בכל כלי תקשורת המספר שונה, אבל בגדול אפשר להגיד שבין 30 ל-50 אלף. ״נקווה שזה יעשה משהו״, היא אומרת, ״אני מקווה שיהיה שינוי״.
 

״בוודאי, לוי אשכול היה הגון וחכם מאוד, ואלו נתונים שיש גם לבוז׳י. אני אפילו חושבת שבוז׳י יותר חכם ומוצלח מאביו. בהחלט יש לו את היכולת להיות פוליטיקאי טוב יותר מאביו. אני מאמינה שהוא יוכל להיות ראש ממשלה נהדר ולתקן את השגיאות והעוולות שנעשו פה בשנים האחרונות".
 

אחר כך היא מוסיפה עוד משהו על דוד יחסית אלמוני של בוז'י, יעקב שמו, שהיא הכירה. לאחר מכן היא קופצת לדודה של ביבי (אחותו הקטנה של בן ציון נתניהו) שלמדה איתה בכיתה, ואז לאבא של הנשיא רובי ריבלין, שהיה המורה שלה לערבית בגימנסיה. נדמה שאיך שלא תסתכל על זה אי אפשר לברוח מהמסקנה שהנה לפניך ניצב אדם שתולדות חייו כרוכות בצורה הדוקה בתולדות ארץ ישראל היפה, ארץ ישראל המכוערת, ארץ ישראל האמיצה, ארץ ישראל המפוחדת, ארץ ישראל ההרסנית וארץ ישראל המלטפת. כל סוגי ארץ ישראל שיש.
 

אני זוכר שכשאבי נפטר בחודש מאי, במשך השבעה הגיעו לביתה של סבתי לניחום אבלים כל מי שהיו חלק מההיסטוריה הארץ ישראלית - ממאיר שמגר עד לשמעון פרס וכן הלאה, אנשים שכלל לא ידעתי שסבתי מכירה ושקשורה אליהם. זה חלק מהיופי והפלא בסבתא הזאת, מה שהיא מספרת זה עוד הגרסה הצנועה של השתלשלות חייה.

אבל אני חושב שהרגע הגדול ביותר במסגרת העליות לרגל של נציגי ההיסטוריה הארץ ישראלית לבית סבתי בזמן השבעה היה ללא ספק הרגע שבו הגיע רפי איתן. הם ישבו ושוחחו, ובסיום השיחה שלהם סבתי שאלה את רפי אם הוא זוכר איפה הוא חנה (כי לטענתה הרחוב שבו היא גרה הוא "רחוב מבלבל").

לא יכולתי לעצור בעדי. מיד קפצתי ואמרתי: ״סבתא, הבן אדם הזה מצא את  אייכמן בסוף של בואנוס איירס, נראה לך שהוא לא ימצא איפה הוא חנה?״. ״זה ממש לא אותו הדבר״, אמרה לי ברוגז אופייני.

למען האמת, אם כבר נגענו בנקודה של פטירתו של אבי, אני חייב להודות שעם כל העוצמה של סבתי, והחוזק הנפשי שלה, עדיין משהו בה נסדק בצורה בלתי הפיכה כשאבי, הילד הקטן שלה, נפטר. ״הוא היחידי שקרא לי 'אמא'לה'״, היא אומרת לי על סף דמעות, ״הוא חסר לי, כל יום דיברנו לפחות פעם אחת בטלפון, והוא כל הזמן היה בסביבה. עכשיו כשהוא לא כאן הכל אחרת, זה לא היה צריך לקרות ככה. ילדים לא אמורים למות לפני ההורים. אתה יודע שהוא כל שנה כתב לי שיר ליום הולדת?״.
 

כשחזרתי הביתה מהשיחה עם סבתי חיפשתי את השירים השונים שהוא כתב לה לימי ההולדת וקראתי אותם. במיוחד כבש אותי שיר אחד שכתב לה עוד כשהייתה צעירה ומלאו לה 93.