מט סנדלרים

ברנש אלמוני בן 41 מפתח תקווה ניסה בכל מאודו, וחלקית אף הצליח, להציל את כבודה הרמוס של מדינת ישראל במקום שבו הגדולים הצטיינו באדישותם. לבחור קוראים ליאור אייזנברג, וזה ארבעה חודשים הוא נושא (בהתנדבות) בתואר דובר איגוד השחמט הישראלי. בלעדיו, ספק אם מישהו היה מתייחס בכובד הראש הראוי לשבעת השחמטאים הישראלים, שבקשתם לקבל ויזה לסעודיה נענתה בסירוב. בצעד חסר תקדים ובלתי מקובל בתחרויות בינלאומיות, נותרו השבעה מחוץ לאליפות העולם במשחקי בזק שהתקיימה השבוע בריאד. בכך הייתה ישראל למדינה היחידה שדרכה להשתתפות נחסמה בכוונה.
 

עם ילד חולה ומשרה מלאה כמדריך שחמט, פעל אייזנברג כסוכנות ידיעות של איש אחד. הוא גייס עיתונאים, ניקז אליו מידע בזמן אמת מסעודיה ושקד על הפצת מכתב המחאה החריף לפדרציה העולמית לשחמט (פיד"ה), אחרי שזו קרסה מול הדורסנות הסעודית. במכתב נתבעת הפדרציה לשלול מהסעודים את אירוח התחרות המתוכנן לשנתיים הקרובות, ולפצות כספית את שבעת הישראלים. עיתונים, ערוצי חדשות וסוכנויות ידיעות ברחבי העולם ציטטו מהמכתב. בשתיקתה (שיש הטוענים שאינה מקרית), הצליחה ממשלת ישראל להרדים לרגע את הסיפור המביך, אבל פועלו של אייזנברג הציף אותו אל פני השטח. את כל זה הוא עשה בכישרון, וללא ניסיון בייעוץ תקשורתי.
 

הם לא יודו בכך בפומבי, אבל הסעודים מאושרים ממחאתה הרועשת של ישראל. אליפות העולם בשחמט העניקה להם הזדמנות נדירה להראות שהם אינם ידידי נתניהו, והם לא התכוונו להחמיץ אותה. כל מילת ביקורת כלפיהם על הזובור שעשו לישראלים חיזקה את תדמיתם והעניקה להם נקודות ברחוב הערבי. לו צייתו לפרוטוקול ואירחו את שחמטאינו, הייתה התקשורת העולמית מתמקדת בישראלים, ושוכחת לשם מה בכלל הגיעו לריאד. 
 

בלשון העיתונאית קוראים לזה "ספין". הטיה של תשומת הלב לשוליים הרועשים, מתוך מטרה להרחיקה מן העיקר. העיקר הוא שלל הפרסומים על יחסים חשאיים עם ריאד. בפועל, אלה אינם יחסים חמים ואף לא מתקדמים, אלא שותפות של בעלי עניין. אבל הפרסומים על אודותיהם הלכו וגברו, ופגמו בתדמית סעודיה ברחוב הערבי, שממילא מצויה בשפל. הסעודים הימרו נכון. הם כופפו את ידה של הפדרציה העולמית לשחמט והחליטו במקומה מי ישתתף בתחרות, ובעיקר מי לא. התקשורת העולמית התמסרה, והבליטה את עמידתם האיתנה בפני הציונים. 
 

מה שמפתיע לא פחות הוא שתיקת ירושלים. כאיש אחד סירבו לשכת ראש הממשלה, משרד החוץ ומשרד התרבות להתייחס לפניות עיתונאים בנדון. האם נועדה הדממה המוסכמת הזו לאתגר את סעודיה או לאתרג אותה? האם נבעה מתוך רצון לחסוך מהסעודים רווחים פוליטיים, או כדי לגנוב איתם במחשכים איזה סוס. 
 

ישראל, שיודעת לצאת למתקפה כאשר כבודה הלאומי נרמס, חשפה בסיפור הזה כי כבוד לאומי הוא עבורה ערך מאוד סלקטיבי. ברצותה, תגן עליו, בעיקר מול חלשים; ברצותה, תפקיר אותו. אבל יש עלבונות בלתי נסלחים, ולירושלים לא הייתה הפעם כל סיבה לשתוק. הסעודים זקוקים לה ומשתמשים בה כבכלב שמירה. כשאתה זקוק לכלב, אינך זונח אותו אם נשך אותך בצר לו. 
 

באדישותה הפומבית לזובור הסעודי, העתיקה ישראל למפרץ את מודל יחסיה העקום עם מצרים. לפי המודל הזה, מדינה ערבית המצויה לכאורה במגעים אינטימיים עם ישראל, רשאית ללכלך עליה כאילו הייתה אויבתה, ובלבד שתשמֵר אותם מגעים. זה מודל שמקורו במחשבה כי צורכי הביטחון קדושים ואין להעכירם בזוטות. התפיסה הזו מסוכנת. לא מסיבות של כבוד לאומי. מגעים שמבוססים רק על יחסים ביטחוניים - בלי ערוצים של כלכלה, או מגע אזרחי כלשהו, או קשרי תרבות - נוחים לקרוס ברגע אחד של אובדן שליטה. והיו דברים מעולם. 

קצה של 2017 מביא לסיומו את אחד התהליכים המרתקים אך הסמויים מהעין שידעה הזירה המדינית. המאמץ המצרי לפייס בין הצדדים הפלסטיניים ולסיים את הפילוג. הוא סמוי, כי עיקריו לא דלפו לציבור. מרתק, בגלל המרחק העצום שבו פסעה חמאס לקראת אבו מאזן, אף על פי שלא קיבלה את חלקה. מעטים יודעים כמה ויתרו מנהיגי התנועה כדי לשוב ולחסות בחיקה של הרשות הפלסטינית. כמה מן הוויתורים הללו אמורים היו לשרת בעקיפין גם את ישראל, אבל הם תקועים בשל סירובו של אבו מאזן. 
 

מיד נדון באותם ויתורים שהונחו בפני הראיס, אבל תחילה חשוב לומר: חמאס זועקת חמס. הם ראו בפיוס קרש הצלה, אמצעי לשוב ליהנות מכספי הרשות, לזכות בלגיטימציה הערבית שאבדה ולשחק תפקיד פוליטי מוביל בזירה הפלסטינית. אבל הפיוס הזה בורח להם מבין הידיים, והעננים בשמיהם מתקדרים. כלכלית, פוליטית, צבאית ותדמיתית. את נבואת הזעם הזו לא אני ניסחתי, אלא מנהיגם ברצועה, יחיא סנואר. סנואר הופיע בשבוע שעבר בפני צעירים בעזה ודרש מהציבור התגייסות חירום למנוע את קריסת הפיוס. השיחות מתמוטטות, ומי שאינו רואה זאת הוא עיוור, התריע המנהיג החשוב כיום בחמאס, בפעם הראשונה מאז נפתחו המגעים. 

 

באותו נאום, שלא זכה להתייחסות הראויה בישראל, הוא תבע מכל מרכיבי החברה האזרחית - מפלגות, פלגים חמושים, איגודים מקצועיים, עמותות, אפילו ארגוני נשים - לפעול להצלת הפיוס, ובמילים אחרות, ללכת לאבו מאזן ולהגיד לו שישחרר את החגורה. בלעדי התגייסות לאומית שתגן על הפיוס, הוא אמר, כולנו ננשוך את האצבעות מרוב חרטה. מילים שלו. השבוע חזר שוב על דבריו, וכמו פוליטיקאי במדינה דמוקרטית, האיץ בציבור ללחוץ על יריבו. "אם המצב בין פת"ח לחמאס ייוותר בעינו", התריע סנואר, "המשא יהיה כבד מאוד". 
 

בחודשים האחרונים נחשף כאן טפח מן המתרחש בחדרי השיחות, ובייחוד התחייבותה של חמאס לנצור את האש גם בגדה, כפי שעשתה בעזה. עמיתי מוחמד דראגמה, עיתונאי פלסטיני המתמחה בחקר חמאס, שב באחרונה מביקור ברצועה שבמהלכו נפגש עם אחד מראשי התנועה, דמות המוכרת לציבור הישראלי. אותו מנהיג גילה לו כי חמאס העניקה לאבו מאזן בשיחות אור ירוק להסכם שלום עם ישראל בגבולות 67' בלבד. כלומר, אם ירצה לפתוח במשא ומתן במסגרת פתרון שתי המדינות, הם לא ישבשו את המהלך כבעבר. כן הבטיחו להפסיק לראות בו נשיא בלתי חוקי, אלא להכריז עליו כעל המנהיג הלגיטימי של העם הפלסטיני למשך עשור. אבו מאזן בן 82, והסיכוי שימצה את הפריבילגיה עד תומה קטן. אבל בסעיף הזה גלומה הבטחה להכיר בעובדת נשיאותו עד יומו האחרון. 
 

היו אלה הצעות לצעדים בוני אמון, ראשיתו של חזון לאומי החותר לאחדות והשתלבות חמאס בשורות אש"ף. חמאס של היום, אומר דראגמה, אינה זו שנוסדה ב־1987. דור ההנהגה הצעיר לקח לידיו את המושכות וסטה מנתיב הדמים של האבות המייסדים. מנהיגי חמאס של היום אדוקים פחות מבחינה דתית ופתוחים לרעיונות דמוקרטיים. הם קיבלו החלטה להפסיק את פיגועי התופת כי הבינו שהם מזיקים, ועוד החליטו שכל עוד זה תלוי בהם, 2014 תהיה המלחמה האחרונה ברצועה. על הנשק לא יוותרו, ביודעם כי בשכונה שלנו, לוע הרובה מדבר. ברצועה יותר מ־20 פלגים עצמאיים, חלקם קיצוניים מאוד. מישהו צריך להרתיעם.
 

סנואר הסכים להעניק לרשות אחריות ממשלתית מלאה על הרצועה. בתמורה, דרש ביטול של סדרת הסנקציות שהטיל עליהם עבאס במרוצת השנה, בראשן שלילת המימון של אספקת שליש מהחשמל לרצועה, שאותו קונים העזתים מישראל, והפסקת השכר לפקידי ממשל ברצועה. אבו מאזן התלבט והחליט להשיב בסירוב. "ומה, אני אתן כסף והם יבנו מנהרות?", אמר ליועציו. 
 

המצרים, שעשו מאמץ עילאי בחודשי השיחות, ניסו לדבר על לבו, אבל כבוד הראיס חרד. הוא מאמין ליחיא סנואר וחושב שהוא מנהיג פרגמטי. החשש שלו הוא מפני לכתו של סנואר טרם זמנו. במלחמה או במאבקים פנימיים.