איזה כיף. בחירות. שלושה חודשים של שיכרון חושים תזזיתי בתוך ערפל של ספקולציות. שלא לדבר על הגילויים המסעירים והחשיפות האישיות שאנחנו צפויים לקבל תוך כדי המאבקים בין המפלגות ובתוך המפלגות. מאחר שאיש לא מאמין לתעמולת הבחירות, נשארנו עם ה"תקשורת" כמתווכת של המציאות הזאת. האתנחתא הקומית של השבוע שייכת לגלעד ארדן: "תפקיד התקשורת בתקופה הזו", אמר, "הוא לספק לנו, הציבור, מידע מאורגן, מסודר ובהיר, כדי שנוכל להבין מי האנשים המבקשים מאיתנו לבחור בהם. מי הם באמת אחרי שנגמרים הקלישאות והרכילויות, האגו והיריבויות האישיות".


צודק. וכדי שאמצעי התקשורת יהיו לא רק משפיעים אלא גם שקופים, קרא עמיתי לעיתון קלמן ליבסקינד לעיתונאים לחשוף לאיזו מפלגה יצביעו. אני מניח שהמטרה היא לחשוף מניעים נסתרים והטיה שמאלנית של המיינסטרים. הנה אנחנו ישרים ואמיצים, אומר ליבסקינד, ואנחנו מגלים את שם מפלגתנו מול שמאלנים פחדנים.




"מגלים" מה בעצם? מה שממילא כל העולם יודע? המקבילה העיתונאית הרלוונטית מול ליבסקינד וחבריו עיתונאי המפלגות המוצהרים והסמויים היא לא העיתונאים השמאלנים, אלא העיתונאים הערבים-ישראלים. לשני סוגי העיתונאים הללו יש אידיאולוגיה סדורה, מניעים עמוקים וסיבות טובות להצהיר על נאמנותם לכור מחצבתם. הסיבה העיקרית לנכותה של ההצעה היא שההצבעה האמיתית כיום היא לא למפלגות אלא לגושים. והגושים האלה ערטילאיים, מאחר שהרכבם לא יהיה ידוע עד תום ספירת הקולות. המצביע הסביר מצביע למפלגה אבל עם עין אחת צופייה לגוש. אני מניח שכל עיתונאי חילוני שהוא גם אזרח מודאג, שלא לומר חרד, יתמוך בגוש שימנע קודם כל מהבית היהודי, שהוא הקיצוני ביותר, יחד עם גרורותיו בליכוד, להקים קואליציה.


לכן ההצבעה למפלגה שאמורה להיות חלק מגוש מחייבת הבנה וידע של מצבן של שאר המפלגות ומנהיגיהן, על רקע מציאות פוליטית מסוכסכת. אגב, גילוי

שם המפלגה הנבחרת לא מצביע בהכרח על יושר תקשורתי ועל הצבעה מושכלת, אלא על דפוס הצבעה שבטי חמולתי. משהו כמו: לא משנה מה ילד יום, הקול שלי מגיע מהקרביים, לא מהראש.

כדי להדגים באמצעות אבסורד מדוע מדובר בהצבעה לגוש, אני אישית עשוי להצביע ליברמן. ראשית, הוא מעמיד את עצמו ואת דעותיו ואת אנשיו למכירה ("לא פוסל את ביבי ולא את בוז'י"), ואין כל סיבה לא לעשות שימוש שמאלני בקולותיו של עדר ימני. שנית, אצביע בעדו אם הוא יבטיח ("מילה זאת מילה") פינוי התנחלויות מבודדות, כולל ביתו בקדומים. בתנאי כמובן שיציג ערבויות מתאימות. חתימה של מרטין שלאף תספיק. 


ההצבעה היום היא לגושים ערטילאיים. ליברמן. צילום: אבשלום ששוני


הרעיון שעיתונאי יחשוף את מושא הצבעתו הוא לא רק מוזר הוא גם הזוי לחלוטין. לא פחות הזוי ממדיניות מפלגתו של ליבסקינד, הבית היהודי. למי שאיננו יודע, מדובר במפלגה שדורשת לספח את השטחים ולהחיל בישראל אפרטהייד הלכתי. אם כבר מדברים על יושר ציבורי, אז הפגת מסך העשן שמפזרת הבית היהודי היא עניין הרבה יותר נחוץ מחשיפת הצבעת העיתונאים. היא יוצרת מצג שווא של דימוי הייטקי דתי-לייט עם גברת נחמדה שאמורה לשדר לציבור החילוני סוג של קוליות גזעית, פלוס פטריוטיות מאה אחוז ונהרוג כל ערבי שרוצה להרוג אותנו - והרי כולם רוצים. וכמובן שהתפקדה לאותה מפלגה גם ערבייה ישראלית אותנטית שאין לי ספק בכנות מניעיה, משום ששום דבר אנושי לא זר לי כמו שאמר מחזאי רומאי לפני אלפיים שנה (בלטינית זה נשמע מדעי יותר).

מסך העשן הזה אמור לערפל ציבור חילוני, כאשר מאחוריו נחבאים הרבנים ליאור, רונצקי ושות' והמוני עסקני הכיבוש והסיפוח. הנכון הוא שכל המפלגות יוצרות מסך עשן, אבל זה של הבית היהודי הוא הסמיך מכולם. יותר מזה של עלה ירוק. 

בגדול, עיתונאים חובשי כיפה מצביעים למפלגות חובשות כיפה, כשם שאזרחים חובשי כיפה מצביעים בדרך כלל למפלגות חובשות כיפה. ובצדק. בסופו של יום מפלגות חילוניות באות והולכות, ואלוהים, עסקניו, רבניו ומפלגותיו הם בית הגידול והסביבה הטבעית שלהם ושל משפחותיהם. ועדיין אני חושד שחלק מן העיתונאים חובשי הכיפה במיינסטרים לא יצביעו למפלגות חובשות כיפה. ייתכן שהמציאות של לחץ סביבתי ומשפחתי תדחף אותם לשים את הפתק הסביבתי והמשפחתי, אבל הם הראשונים שליבסקינד צריך לשאול מה יצביעו כדי להיווכח עד כמה ההצעה הזאת הזויה. בעצם, מה רע להתפרנס מהזיות? המציאות הרבה יותר קשה מרה וכואבת.


מאחר ששום עיתונאי מיינסטרימי סביר לא מתכוון להיענות להצעה המשונה לחשוף את הצבעתו, אני מתנדב להסגיר כאן את כל העיתונאים השמאלנים. את

כולם. את כל אלה שיצביעו לגוש המפלגות המתנגדות לליכוד, לבית היהודי, לש"ס, לחרדים ולליברמן - וכל עיתונאי חילוני מקצועי ורציני נמצא ברשימה הזאת. להבדיל מהאזרח הממוצע הוא מכיר את מפלגות הימין ואת המתחזות למרכז, ויודע מה עוללו ומה יעוללו. יש תמיד יוצאים מן הכלל, אבל עיתונאי חילוני טיפוסי לא יצביע למשל לבית היהודי. גם לא (כולל עיתונאים ב"ישראל היום") לליכוד, משום שהוא מבין את ההשלכות של גוש לאומני. הוא גם לא יצביע לליברמן, האיש, התיק והשטיק. גם לא לש"ס או לחרדים. אפילו לא לאלי ישי.


אחרי ביצועי יש עתיד, יש להניח שעיתונאי רציני לא ישים את קלפיו על עיתונאי לא רציני, מה שמשאיר אותנו עם ארבע אופציות: מרצ, העבודה, כחלון המעורפל (כחלון שייחשף בקרוב הוא עניין אחר), או פתק לבן. ובנוסף, אני הולך לחשוף כאן סוד כמוס נוסף. כל המיינסטרימים השמאלנים בארון מחבבים ואוהדים את אחמד טיבי ואת דב חנין. אהה! תפסנו אותם. ואחרי כל האמור למעלה אני אומר לעיתונאי הימין, תרגיעו. דפוסי ההצבעה הימניים-לאומניים ינצחו. כל שמאלני התקשורת כולם לא יכולים לשכך את פחדיהם, עוינותם ובורותם של רוב מצביעי גוש הימין.
 

בכלל, כשהימין מקונן על התקשורת השמאלנית הוא צודק. מבחינתו כמובן. אך מרבית העיתונאים הם קודם כל ציניים, אחר כך חלשי אופי ורק אחר כך שמאלנים בארון.


עיתונאי מקצועני אמיתי הוא לא זה שמדווח באובייקטיביות על תוכנית לחפירת תעלה שתוביל דם מחיפה לתל אביב. הוא בודק לא רק את התקציב ואת התוכנית אלא את כל מרכיבי התוכנית. אם הוא מגיע למסקנה שמדובר בדם נקיים, אז הוא לא "מדווח" אלא מוקיע. נקיטת עמדה מוסרית בדיווח היא שיא המקצוענות. "אובייקטיביות" במקרים כאלה היא מפלטו של העיתונאי הציני.


לונדון וקירשנבאום. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

אני מניח שגם בסיבוב הבא העיתונאים האובייקטיבים ייטו אחרי הרוב. משך עשרות שנים הביטו מרבית כלי התקשורת הצדה כאשר המתנחלים כבשו שטחים בגדה ועמדות השפעה בממשלה. נדמה שעכשיו רובם מבינים לאן זה הוביל אותנו. רק אחרי צוק איתן והתגברות הלחץ הבינלאומי החלה האצבע המאשימה לנוע לעבר הימין. הטכניקה היא לחבוט בביבי, אבל המטרה היא לחבוט בימין כולו. 

השבוע אירחו מוטי קירשנבאום וירון לונדון את "ג'ון אורבך", בלוגר העוקב אחר מהלכיהם של שוטרים, פרקליטים ושופטים המחפים על פשעי מתנחלים בגדה. אורבך מנתח את הקרביים הנגועים של מערכת הצדק הישראלית ומשרטט מהלכים זדוניים של משיכת זמן מכוונת לצורכי התיישנות ושל העלמות ראיות מפלילות והתעלמות מהן. התמונה מבהילה. ירון כתמיד מסתבך במעיים הדקים של סברות הכרס שלו, מוטי נמלט למחוזות הפתטיים של סרקזם. "מעניין", מגיב מוטי על התמונה המבהילה שמציג "אורבך". פאק יו מעניין. 40 שנה אנחנו אוכלים את החוק-שמוק הזה ועכשיו זה "מעניין"?


ליבסקינד ושאר תוקפי התקשורת השמאלנית יכולים להירגע. אם ירון ומוטי הם שמאל אז ג'ינגיס חאן הוא מרכז. והוא גם "מעניין" באורח שבו הוא מבקע גולגולות. מצד שני, "לונדון וקירשנבאום" היא תוכנית הטלוויזיה היחידה בפריים טיים שמזמינה את "אורבך" כדי להדהד את ממצאיו - וזה על קצה המזלג מצבה של תקשורת המיינסטרים. 