אל תאמינו לתעמולה שמוכרת לכם ממשלת נתניהו. תבוסתם הצפויה מראש של הפלסטינים שלשום במועצת הביטחון של האו״ם איננה הישג מזהיר של ישראל, אלא הישג בינוני של ממשל הנשיא ברק אובמה. החלטתן של מדינות חשובות כניגריה ורואנדה לבלום את התקדמות ההצעה הפלסטינית להצבעה איננה מוכיחה שישראל לא מבודדת, להפך, היא מוכיחה עד כמה ישראל תלויה בכוח השכנוע האמריקאי שבזכותו, ורק בזכותו, לא הייתה הצבעה.
אל תאמינו לתעמולה שמוכר לכם הממשל האמריקאי. החלטתו לבלום את ההצבעה הפלסטינית אינה הוכחה לאיתנות ידידותו עם ישראל ונחישותו לשמור על האינטרסים שלה. בכירים בממשל כמובן הבינו שהצעת ההחלטה הפלסטינית מופרכת בכל הקשור ליכולתה לעצב את המציאות, אבל לרגעים דגדג להם, ממש דגדג להם, לאפשר לה לעבור. האמריקאים בלמו את ההצעה בשלב מוקדם בעיקר משום שרצו להימנע מהדילמה הכרוכה בהטלת וטו. הדילמה הזאת נעשית להם קשה יותר, משום שבעצם, הם לא לגמרי מתנגדים למה שרוצים הפלסטינים ולא ממש בטוחים שהווטו הוא צעד ראוי בנסיבות הקיימות.
אל תאמינו לתעמולה של שר החוץ הישראלי שקבע ש״פרובוקציות ומהלכים חד צדדיים לא יעבדו״. הם עובדים - וימשיכו לעבוד. הפלסטינים זיהו את הערוץ המאפשר להם להפעיל לחץ על הקהילה הבינלאומית. הם עושים מה שעושים, ומעמידים מדינות כמו צרפת וכמו ארה״ב מול התלבטות שאינה נוחה להן: האם לבלום את מה שהן בעצם סבורות שראוי לקדם. לצרפתים אצה הדרך, וגם אין להם הרבה מה להפסיד, והם גם תמיד שמחים להוכיח שהם צדיקים יותר מהאפיפיור אובמה. לאמריקאים יש יותר סבלנות, וקצת יותר אילוצים, וקצת יותר ספקות, אבל הצעה מתונה יותר (כנראה שלא צרפתית), בעיתוי נוח יותר (בלי בחירות בישראל באופק), עשויה לשנות את התחשיב ולהוכיח שכן, ״מהלכים חד-צדדיים״ בהחלט יכולים להשפיע, לא רק כאשר ישראל נוקטת בהם (התנתקות, התנחלויות), אלא גם כאשר נוקט בהן הצד השני.

אל תאמינו לתעמולה של הרצוג ולבני. נכון, אם יעלו לשלטון יהיה להם קל קצת יותר להישמע במסדרונות הממשל האמריקאי, לפחות בתחילת דרכם. אבל נוסחת קסם לפתרון הסכסוך, או להרגעת המהלך הפלסטיני לבינאום הסכסוך אין להם. לבני רצה בבחירות הקודמות תחת הסיסמה הקצת מגוחכת ״ביבי וליברמן חרם בינלאומי, ציפי לבני הסדר מדיני״. בסוף הצטרפה לקואליציה כדי להילחם כתף אל כתף עם ביבי וליברמן מול החרם, וכדי לראות בעיניה שלה שהסדר מדיני איננו אפשרי. לזכותה ייאמר, שלמרות הפיתוי הפוליטי היא אינה מאשימה את נתניהו בכישלון השיחות עם הפלסטינים. ועוד לזכותה - היא כבר אינה אומרת שתביא הסדר. לאודי סגל הבטיחה ״לקדם הסדר מדיני או לפחות לקבל החלטות מדיניות נכונות״. ובמילים אחרות: יחסי ציבור משופרים למדיניות דומה.
אך תאמינו למה שראיתם שלשום במועצת הביטחון. הפלסטינים לא חשבו שיוכלו לנצח, הם ידעו שההצעה לא תגיע להצבעה, ושאם תגיע לא תעבור. האמריקאים לא שמחו לנצח, הם בהחלט רוצים מדינה פלסטינית, וגם רוצים לכופף את ממשלת ישראל כדי שתחזור למסלול המוביל אליה. הצרפתים לא התכוונו לנצח, רק לעתים רחוקות הם מתכוונים למה שהם אומרים. גם ישראל לא בדיוק תכננה לנצח - ובאמת לא ניצחה.