שנות האופוריה, בין מלחמת ששת הימים ב־1967 ובין מלחמת יום הכיפורים ב־1973, מנהיגי ישראל, ובמיוחד שר הביטחון משה דיין, נהגו להתרברב כי ״מעולם לא היה מצבנו טוב יותר״. תוך זמן קצר יחסית טפחה המציאות על פניהם, האשליה התפוגגה במחיר כואב של 2700 חללים. מאז משתדלים להימנע מאותו מטבע לשון.
ובכל זאת, כשבוחנים את מצבה הצבאי של ישראל בשנת 2014, אין הגדרה טובה יותר שתהלום אותו. על פי רוב הערכות המצב, המאזנים והניתוחים של המומחים, ובעצם כל מי שמתבונן נכוחה במציאות, ללא כל הטיה אישית, פוליטית ואידאולוגית, מצבה הצבאי של ישראל השתפר בשנה החולפת, ויתרונה האיכותי על פני אויביה ויריביה גדל.
למעשה, ישראל היא כיום המעצמה הצבאית החזקה ביותר לא רק במזרח התיכון, אלא בכל המרחב שמהאוקיינוס ההודי ועד לים התיכון. אין כיום מדינה אחת או קואליציה של מדינות שיש להן יכולת צבאית לאיים על עצם קיומה של ישראל ולהכריע אותה בשדה הקרב.

החזית המזרחית - על שני הצבאות הגדולים שהרכיבו אותה בעבר, סוריה ועיראק, זו שפעם נתפסה בישראל כאיום של ממש - התפוגגה לחלוטין. עיראק היא כיום מדינה שנמצאת בתהליכי פירוק לשלוש או לארבע ישויות. על אף עשרות המיליארדים שארה״ב השקיעה בצבא בגדד, הוא קרס כמגדל קלפים בקרבות של חצי השנה האחרונה כשנלחם בלוחמי ״המדינה האסלאמית״ (דאע״ש).
בסוריה נמשכת מלחמת האזרחים, ובמרץ2015 היא תחתום ארבע שנים עקובות מדם, בלי שהסיום נראה באופק. סוריה היא מדינה מפורקת לכל דבר ועניין. משטרו של בשאר אסד חולש על כרבע משטח המדינה, בעיקר על דמשק והעורף שלה, על רצועת החוף, עוד כמה ערים ועל הדרכים המחברות ביניהם. צבאו של אסד ספג אבדות כבדות בקרבות עם ארגוני המורדים השונים, איבד בשדות הקטל ובעריקות עשרות אלפים מחייליו, כולל קצינים בדרגות הפיקוד הגבוהות ביותר.
בהובלת האמריקאים פירקה הקהילה הבינלאומית את צבא המשטר מנשקו הכימי, שפותח ויוצר כדי לתת מענה אסטרטגי ליכולת הגרעינית שהכל גורסים כי יש לישראל. גם אם נותרה בידי המשטר הסורי יכולת ״שיורית״ של גז סרין, כפי שמעריכים בקהילת המודיעין של ישראל, אין בדבר איום ממשי עליה. לראיה, מערכת הביטחון הפסיקה את ייצור מסיכות הגז ואת חלוקתן לציבור.
בחזית הצפון - נחלש ארגון חיזבאללה באופן ניכר בשנה האחרונה. הוא שקוע עד צוואר ומדמם במלחמת האזרחים בסוריה, שבה הוא מתפקד כזרוע הצבאית, חוד החנית של איראן, בהגנה על המשטר בדמשק. אבל המחיר שחיזבאללה משלם על היותו יותר ויותר שלוחה איראנית ופחות ופחות ארגון שיעי לבנוני הוא כבד עבורו. חיזבאללה איבד במערכה בסוריה מאות רבות, כנראה יותר מאלף ממיטב לוחמיו, בהם גם מפקדים בכירים ותיקים שלהם ניסיון קרבי רב. הם נקברים באישון לילה כדי להסתיר מציבור תומכי הארגון את המציאות העגומה. המורל של אנשי הארגון ירוד. רבים בלבנון, במיוחד בקהילה השיעית, שהיא משענת הארגון, מקשים קושיות: מדוע צעירים לבנונים צריכים להקריב את חייהם למען משטר זר? מבחינה מסוימת סוריה היא הוייטנאם של חיזבאללה.
במקביל, המלחמה בסוריה זולגת בהדרגה ללבנון עצמה. דאע״ש וארגונים סוניים קיצוניים כמו ג׳בהת אל־נוסרה, השלוחה הסורית של אל־קאעידה, מעתיקים את המלחמה לאדמת לבנון - מפוצצים מכוניות תופת בלב ריכוזים שיעיים, כולל בדאחייה, ״הקריה״ של חיזבאללה בביירות, טומנים מארבים ללוחמי הארגון השיעי ומאלצים את חיזבאללה להתגונן ולהגן על ביתו.
בחזית הדרום - וזו אולי ההתפתחות המעניינת והחשובה ביותר של 2014, נוסד שיתוף פעולה צבאי, מודיעיני, ביטחוני ומבצעי שלא היה כדוגמתו, גם לא בתקופת השיא בקשרים החשאיים בין ישראל למצרים, כשהנשיא חוסני מובארק היה בשלטון ושר המודיעין שלו, גנרל עומר סולימאן, היה בן־ בית במטה המוסד בגלילות. ישראל ומצרים, בהנהגת הגנרל־נשיא פתח א־סיסי, רואות עין בעין בכל הקשור לעזה, לחמאס ולטרור בסיני.
המשטר בקהיר רואה בחמאס שלוחה של האחים המוסלמים שנואי נפשו ומתייחס אל הארגון כאל אויב שיש להשפילו, לדכאו ולבודדו. מצרים מאשימה את חמאס בסיוע לטרור המתעצם בסיני של אנסר אל בית בת מקדס, שלוחה מקומית של אל־קאעידה, שלאחרונה נשבעה אמונים לדאע״ש. צבא מצרים וכוחות הביטחון שלה, בגיבוי חזק של ישראל, שרק מעט ממנו מתפרסם, מנהלים מלחמת חורמה חסרת פשרות בארגון הטרור בסיני.בשנה האחרונה היו להם הישגים חשובים, אך הם גם סבלו אבדות קשות. המערכה בטרור בסיני תימשך גם ב־2015.
שיתוף הפעולה וההבנות בין ישראל למצרים באו לידי ביטוי בקיץ האחרון במלחמה נגד חמאס בעזה. צה״ל הנחית מכה כואבת על חמאס, דבר שגם הוא תרם לשיפור חוסנה הצבאי של ישראל. חמאס של ראשית 2015 אינו עוד ארגון טרור, כפי שממשלת ישראל וצה״ל מכנים אותו, אלא משטר השולט על טריטוריה ומארגן את כוחו במתווה של צבא סדיר למחצה. משהו בין ארגון גרילה לצבא של ממש. אך זהו צבא מוחלש, שאיבד שני שלישים מהיכולת הרקטית שלו (כששת אלפים רקטות הושמדו או שוגרו), שכמעט כל מנהרות ההתקפה שלו שנחפרו לשטח ישראל ואשר נועדו לשמש אותו ככלי אסטרטגי במערכה, נחשפו ונהרסו מהאוויר, בפיצוצים או בהצפות של ביוב.
חמאס מנסה לשקם את כוחו הצבאי ולהיחלץ מן המצור המוטל עליו בהליכה לקנוסה, מתוך נכונות לבלוע את גאוותו ולזחול שוב לעבר זרועות איראן, שאינה ממהרת לאמצו לחיקה. חמאס מצוי בבידוד בינלאומי, במצור יבשתי וימי של ישראל ומצרים, שחונקות אותו בלפיתה עזה, והוא גם מאבד בהדרגה את משענתו העיקרית - קטאר, שלאחרונה מנסה להתפייס עם השלטון במצרים.
מבחינה צבאית, ישראל מאותגרת, לפחות בפוטנציה, על ידי שלושה גורמים: האסלאם הרדיקלי, חיזבאללה ואיראן.
קבוצות הטרור של האסלאם הקיצוני נמצאות בקרבת גבולותיה של ישראל. ג׳בהת אל־נוסרה, השלוחה הסורית של אל־קאעידה, חולשת כבר כמעט על כל רצועת הגבול מירדן ועד החרמון ברמת הגולן. אנסר בית אל מגדס פועל בסיני לא הרחק מהגבול עם ישראל, ודאע״ש מנסה לפי שעה ללא הצלחהל חדור לירדן. כל אלה הם איומים בפוטנציה, אך לפי שעה אין סימנים לכך שארגוני טרור אלה מגלים עניין בישראל, ומעייניהם נתונים לפעולה נגד משטרי המדינות שבהן הם פועלים: סוריה ומצרים.
למרות היחלשותו בשל המעורבות בסוריה, עדיין נחשב חיזבאללה לכוח צבאי רציני. יש לו עשרות אלפי טילים המכסים כמעט כל נקודה בישראל, כולל שדות תעופה, הכור הגרעיני בדימונה, בסיסים צבאיים ותחנות כוח. לוחמי חיזבאללה רוכשים גם ניסיון צבאי בשדות הקרב בסוריה, שיעניק להם יכולת צבאית משופרת במקרה של עימות עם ישראל. אך למרות זאת, ההרתעה הישראלית המתקיימת מאז מלחמת לבנון השנייה תקפה. חיזבאללה אינו שש למלחמה עם ישראל.
הגורם השני המאיים על ישראל הוא איראן. יש לה מאות טילי שיאהב 3, שיכולים לפגוע בכל מטרה בישראל. איראן היא הפטרונית של חיזבאללה. בחודשים האחרונים עושים גם מנהיגי חמאס בראשות חאלד משעל מאמץ להתפייס עם טהרן ולזכות מחדש בסיוע כספי ובנשק, גם אם הדבר כרוך בהשפלתם ובפגיעה ביוקרתם. אך אין להם ברירה. עם זאת, איראן, שמתקשה לסלוח לחמאס על בגידתו בפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, טרם נענתה לבקשה.
בעיני ממשלת נתניהו, איראן, שחותרת להשיג נשק גרעיני, או שלפחות חתרה עד לאחרונה, היא איום קיומי על ישראל. אך יש מומחים ובכירים במערכת הביטחון הסבורים שלא כצעקתה, ושיותר משאיראן היא באמת איום קיומי על ישראל, מנהיגי ישראל, ובראשם נתניהו, הופכים אותה לכזאת, משיקולים של פוליטיקה פנימית. איראן היא כבר מדינת סף גרעיני, במרחק של חודשים עד שנה מהיכולת להרכיב את הפצצה הראשונה שלה. אם הייתה חפצה בכך, היא הייתה יכולה לעשות זאת לא מכבר. אך לפי שעה, איראן אינה מעוניינת להרכיב נשק גרעיני, וזאת מסיבות רבות. העיקרית שבהן היא כנראה המצוקה הכלכלית שאליה נקלעה בעקבות העיצומים שהאו׳׳ם ומדינות המערב מטילים עליה, וגם כתוצאה מהתרסקות מחירי הנפט, שהוא המקור המרכזי להכנסותיה.
החודשים הראשונים של שנת 2015 יעמדו בסימן שיחות הגרעין בין קבוצת המעצמות (5+1) לאיראן בניסיון להשיג הסדר כולל, שיסיים את המשבר הנמשך זה תשע שנים. אם יושג הסכם ואיראן תסכים לפיקוח הדוק ולהגבלות לכמה שנים על יכולתה להעשיר אורניום, זו תהיה אולי ההתפתחות המעניינת ביותר בזירה הבינלאומית בשנה הקרובה. או אז תחדש וושינגטון את יחסיה עם טהרן, ומדיניות החוץ והביטחון של נתניהו, שנבנתה על העצמת האיום האיראני, על הפחדת הציבור בישראל ועל שימוש נלוז בזיכרון השואה, תתפוגג לחלוטין.
אך עדיין אין ודאות שהסכם כזה יושג.המפתח הוא בידי המנהיג העליון עלי חמינאי, שביכולתו להכריע אם להסכים לפשרה גם במחיר פגיעה ב׳כבוד לאומי׳, ובכך לחלץ את ארצו ממשבר כלכלי ומבידוד בינלאומי.
עליונותה הצבאית הבלתי מעורערת של ישראל נובעת מהתפרקות מדינות בעולם הערבי (לוב, תימן, סוריה, עיראק), מאיום האסלאם הקיצוני על המשטרים הערביים ובעיקר מחתירה מתמדת לשמור על יתרונה הטכנולוגי והמדעי על פני יריביה באזור.
היתרון האיכותי הזה נוצר בזכות הברית האסטרטגית עם ארה׳ב, אך בשנה באחרונה נבעו בה סדקים. נכון, הקשרים ושיתוף הפעולה המודיעני והביטחוני בדרגי העבודה של שתי המדינות נשמרים ואף משתבחים. אך גישתו המתריסה של נתניהו כלפי הנשיא ברק אובמה וממשלו, ופליטות הפה והעלבונות שמטיח מעת לעת (ואחר כך מתנצל בחצי פה) שר הביטחון משה (בוגי) יעלון פוגעים בנכס החשוב ביותר שיש לישראל - היחסים האינטימיים עם ארה׳ב. כתוצאה ממדיניותם של נתניהו־יעלון (למרבה האירוניה דווקא שר החוץ אביגדור ליברמן מפגין בעניין זה גישה רצינית, אחראית ומצטייר כשומר הסף), מתקשה ישראל למנף את יתרונה ואת עליונותה הצבאית להישגים ברמה האסטרטגית, המשלבת יכולת צבאית עם מדיניות חוץ ועם מעמד בינלאומי. דווקא מבחינה אסטרטגית נחלשה ישראל ב־2014 בשל ההתדרדרות ביחסים עם ארה׳׳ב, וכתוצאה מכך, ואולי אף ביתר שאת, עם מדינות אירופה. ההתדרדרות הזאת נובעת בראש ובראשונה מחוסר נכונותה של הממשלה לקדם תהליך שלום עם הרשות הפלסטינית ומהרחבת מפעל ההתנחלויות בגדה במערבית. עד כדי כך שבקרוב ייסתם הגולל גם על הסיכוי, ולו התיאורטי, להגיע להסדר שמורכב במהותו מפינוי התנחלויות ומנסיגה מהשטח תמורת סידורי ביטחון והבטחה לסיום הסכסוך. בעניין זה, בסוף שנת 2014 נפרצו הסכרים ומחסום הבושה. מדינות אירופה, ובהן גם הידידות המסורתיות של ישראל כמו צרפת, מוכנות להכיר במדינה פלסטינית ולא חוששות שיואשמו בעמדות אנטי־ישראליות או באנטישמיות.
הנושא הפלסטיני היה ונותר הבעיה מספר אחת של ישראל, והוא גם יהיה האתגר החשוב, אולי הקיומי, של ישראל בשנת 2015. ללא פריצת דרך של הסדר מדיני, עלולים להתפתח אחד משני תרחישים ואולי שניהם גם יחד: התקוממות פלסטינית עממית בגדה, שאת ניצניה כבר ראינו בשנה החולפת, או המשך ההתדרדרות של ישראל לעבר מצב שיזכיר את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ופירוש הדבר העמקת הבידוד הבינלאומי של ישראל, אולי עד כדי הטלת עיצומים עליה, בלי שארה׳׳ב תיחלץ לעזרתה ותטיל וטו.