"שקופים"
איפה, איפה הם אותם הימים שבהם לקולנוע היה חור, והבדואים היו אלה שדאגו לקבץ סביבם את כל שבטי ישראל. בקומדיה העתיקה "איי לייק מייק" (1961), הייתה זו חאפלה כדת וכדין שאורגנה על ידי בני שבט אל־הוזייל, מנוודי הנגב הצפוני, שהביאה לאיחודם הרומנטי של גיבורי הסרט - מייק, בן עשירים יהודי מטקסס, עם נילי, קיבוצניקית ממוצא תימני, שאותה גילמה בחן רב גאולה נוני המנוחה.
אז, לפני 50 ו-60 שנה, ידעו הבדואים לעשות ליהודים שמח. לפחות בסרטים. כיום הם בעיקר שם נרדף למצוקה כלכלית, להתכחשות ממסדית, לאפליה מכוונת ולהזנחה. לאחר שנים של התעלמות הקולנוענים מהנוכחות הבדואית בישראל, היה זה "שרקייה", סרטו של עמי ליבנה (2012), שהשיב אותם אל לב הדיון הפילמאי. בבסיס הטיעון החברתי שהניע את עלילת הסרט ההוא, עמדה נקודת מוצא הטוענת כי לא חשוב מה הבדואי יעשה על מנת לשפר את מעמדו בחברה הישראלית - לימודים אקדמיים, השתלבות בשוק העבודה, התרחקות מהעיסוקים המסורתיים הקשורים למרעה צאן - הוא לעד יישאר במדרגה הנחותה יחסית לסובבים אותו.
בדיוק מנקודה זו מזנק סיפור הסרט החדש "שקופים", שביים מושון סלמונה. למעשה, ביחד עם "אספלט צהוב", בעל הנימה הרומנטית-אוריינטלית שדני ורטה עשה בשנת 2000, מציגה תעשיית הסרטים הישראלית גוף יצירה בן שלושה סרטים הדנים בחברה הבדואית בנגב, שכולם בוימו בידי יהודים ישראליים. האם זה טוב? האם זה רע? לסוציולוגים של האמנות פתרונים. סצינת הפתיחה של "שקופים" מוצאת את גיבור הסרט, ראיד (מחמוד שלבי) שמו, ברגע מכונן בחייו - משתחרר משירות צבאי, שאותו עשה, כמובן, כגשש.
שלוש שנות השירות בצבא הציוני אמורות היו לשמש עבורו כזמן חניכה ודגירה לקראת הכניסה לחיים בחברה אזרחית, שבה הוא משתייך למיעוט הסובל מאפליה מתמדת. ראיד שב למאהל השבטי הנטוע בחולות שבין באר שבע לדימונה, רק כדי לגלות שאביו הכין לו הפתעה בלתי משמחת, שעיקרה הוא מכירת עדר העזים והענקת התמורה הכספית שקיבל בעבור משק החי לבנו החייל המשוחרר - שממנו מצפים הכל שינקוט עמדה, יפתח דף חדש, ויתנתק מהעיסוקים המסורתיים שמאפיינים את בני השבט מאז ומעולם. אלא שראיד בכלל חושב להפך. לא זו בלבד שדרכה של המסורת השבטית מקובלת עליו, והוא היה שמח לשמר אותה - לשוב ולרעות צאן, ואף יותר מזה - כמוסה אצלו שאיפה עוד יותר גדולה לפעול ממש להנצחת העבר.
ראיד רוצה לפתח בשולי המאהל החמולתי מעין אורחן, פונדק דרכים שיכבד את התיירים והנודדים דרומה במנה גדושה של מסורת המדבר הערבית. סוג של מיזם תיירותי מוזיאלי, שדווקאהגבר הצעיר, שכבר הספיק לראות עולם במסגרת שירותו הצבאי, מתעקש עליו. סלימן (אדם אל־הוזייל) שונה לגמרי מראיד. השניים בני דודים, וסלימן הוא גבר פרוע הליכות ומכור להימורים בבתי הקזינו המחתרתיים של עיר המחוז באר שבע. מובן שלא ירחק היום שבו הדודן האהוב יניח ידו על אותם הכספים שהגיעו ממכירת העדר, ושמורים עדיין אצל ראיד, וישרוף אותם בסיבוב הימורים נוסף. אך לא המזומנים הם שיפרידו בין הדודנים הקשורים זה לזה מאז נולדו.
נופר (בת חן סבג) היא שגורמת לכך. זוהי נערה ישראלית בגיל העשרה, שנקשרה אל גופו, מכוניתו וכספו הקל להשגה של סלימן המהמר. נינט היא מכנה את עצמה, ואכן צדודיתה מזכירה את המאמי הלאומית, שכידוע הפציעה אף היא מאזור דרום הארץ. אם נופר היא נינט, ראיד הוא יהודה לוי, ונקודה זו שבה ומודגשת במהלך "שקופים", שכן במראהו החיצוני מזכיר החייל הבדואי המשוחרר את האקס המיתולוגי של המאמי. ואם הם נינט ויודה, הרי שנגזר עליהם להישרף יחד באש האהבה, אפילו על חשבון הפרת הבטחת אירוסים מסורתית שניתנה שנים קודם לכן לאחת מבנות השבט. ואין לשכוח את החשוב מכל: על אם הדרך ניצב גם סלימן, שיש לו, אלא מה, זכות ראשונים על נופר. מדלג בין שילוש רומנטי לבין מחאה חברתית סביב הזנחת הסקטור הבדואי, השוקע והולך לתוך התנוונות עצמית, עושה "שקופים" את צעדיו ההססניים במקצת.
דומה כי סלמונה, שכתב וביים את הסרט, מעדיף להישאר כמשקיף מהצד על הסיטואציות הטעונות, וכאילו לתת לפטאליזם של המזרח הערבי לפעול בלי התערבות מלמעלה. בסרטו הקודם, "וסרמיל" המלנכולי, נקט סלמונה עמדה דומה, כששרטט את תמונת המצב החברתי בקרב שלושה בני נוער - שמוצאם מזרחי, רוסי ואתיופי - נציגים נבחרים של שכונת מצוקה בבאר שבע,והם בבחינת שקופים בעיני החברה הישראלית/ יהודית שאליה הם אמורים להשתייך. ושקופים הוא כמובן גם מצבם הקיומי של הבדואים, שנתקעו בין החולות בנגב, מתעקשים להיאחז במקומות יישוב לא מוכרים, ובלבד שלא להצטרף כתושבים לעיירות הקינון בנוסח רהט, שגודרו עבורם באזור הדרום, כאילו מדובר בשמורות האינדיאנים בצפון אמריקה. משהו מתפיסה זו דבק, שלא בטובת הסרט, גם באיכות הצילום של דניאל קדם, המדגיש את האור הצרוב ואת גוני השעמום המדברי.
יתרונו של "שקופים", שהוא גם חסרונו המובהק, נעוץ במינוריות שלו, בהנמכה המכוונת של הטונים שבהם בוחר סלמונה להניח על הבד את טיעוניו הגלויים והמוסווים כאחת. מחמוד שלבי, כאן בתפקיד ראיד, כבר צבר לעצמו קילומטראז' צנוע כשחקן בסרטים. הוא הופיע ב"כלת הים" של קרן ידעיה, ובכמה סרטים צרפתיים, ביניהם "הבן האחר", שכבר נחשף אשתקד בבתי הקולנוע בישראל. מופנמותו המתבלטת - מעין דבר והיפוכו - מקשה במקצת על פיתוחם של אלמנטים מלודרמטיים, החיוניים לסוג כזה של סיפור בעל קונטקסט של טרגדיה קמאית. מול חרישיותו של שלבי, בולטת רעשנותם של אדם אל־הוזייל ובת חן סבג. אל־הוזייל (בנו של שפיק אל־הוזייל, בעבר מגינה רב הכישרון של נבחרת ישראל בכדורגל), בן הדוד סלימן בעלילה, ניחן בכישרון טבעי ללכוד את עין המצלמה, והופעתו מאפילה על זו של שלבי. סבג, שזה לה סרטה הראשון כשחקנית, נהנית מתפקיד מוחצן וקל יחסית לביצוע, המובא פה כהנגדה מוחלטת לאופיו העצור של הגיבור המרכזי ראיד.
"חלונות"
סבל, ניכור, אטימות, גסות רוח, אלימות, רוגז וכיעור. כן, אנחנו כעת ממש בתוך סיפור אהבה מבעבע. ולא סיפור אחד בלבד, כי אם תריסר סיפורים שרצף המחוות האנושיות הדוחות שפורטו לעיל הן בבחינת החגורה המהדקת אותם זה לזה. הזמן הוא חודש אוגוסט, המקום הוא תל אביב ומצב הצבירה לח. לח עד כדי התפרקות הגוף ליחידות של בשר נוזלי. שורה של נשים צעירות לכודות במערכות יחסים עם גברים נשואים, והגברים ברובם אלימים. מה פירוש אלימים? מכים חלק מהנשים הללו, והן דווקא אוהבות זאת. הפלאסק כמחווה לעודפים של אהבה.
"חלונות" צילום" יח"צ
יעקב איילי, בעיקר משורר ואיש תיאטרון, התפנה להכין את סרט הביכורים שלו כבמאי, ובשל המבנה האפיזודיאלי של סרט זה, הוא השכיל לפרוש את עבודות ההכנה עליו על פני עשור שלם. התוצאה: סרט לא ממש מגובש, עם כמה פיקים מעניינים כלפי מעלה, ועם כמה נפילות לא נעימות. יכול להיות שממוצר פילמאי המלכד יחד כל כך הרבה שחקנים מוכרים, מותר היה לצפות לרמה איכותית יותר, אבל לא השחקנים הם שקובעים בסופו של דבר את הטון ב"חלונות", כי אם התכתיב האגרסיבי והתחביר המיוחד של איילי, שאף חיבר לסרט את התסריט.
אבי קושניר, שמיל בן ארי, ברוריה אלבק, נאוה זיו, שמואל קלדרון, שירה גפן, קרן מור, מנשה נוי, אייל רוזלס, שי אביבי, קאיפו כהן, ששי סעד, חוה אורטמן, נינה קוטלר, אירית סוקי, אורי ורדי ועוד כעשרה שחקנים נוספים. הישג לגמרי לא מבוטל של מחלקת הליהוק, בוודאי אם חושבים במושגים של פוסטר חוצות לסרט שהופק באופן עצמאי. אך כאמור, לא השחקנים בעלי השם הם שקובעים כאן את המוזיקה, אף שלפחות שניים מהם - שמיל בן ארי ואבי קושניר - מוציאים לפועל מול המצלמה ביצועים הראויים לשבח. המנגינה היא של איילי, ולעתים קרובות מדי היא צורמת את האוזן בשל חוסר דיוק הנובע, מן הסתם, מהפיתוי לבזוק מעט פלפל סנסציוני מעל הסצינות הטריוויאליות בחלקן.
ואם ישאל המלאך מהיכן הגיעו החלונות שתורמים את שמם לכותרת הסרט, מה נשיב לו? זו דווקא תשובה פשוטה; כל תריסר סיפורי האהבה, נניח שזה שמם, נפתחים כשאחד מבני הזוג האוהבים, נניח שזה מצבם, ניצב ליד חלון. נו כן, חלון הקרוע לרחוב, למרחבים, או חלון שהוא בבחינת אשנב הצצה לנפשם הנפתלת של הסובלים ממארת האהבה.