כשצריך, עם כל הופעתה המעודנת, צלמת העיתונות הצעירה הדס פרוש איננה נרתעת מלהיכנס עם מצלמתה לגוב האריות של הפגנות סוערות של פלסטינים, אבל אצלה יש גם צד שני למטבע. באי התערוכה השנתית של "עדות מקומית", ובה מיטב צילומי העיתונות בשנ 2014, הנפתחת הערב במוזיאון ארץ ישראל, יוכלו להתרשם מהצילומים שלכדה פרוש בכפר בתיר.



הצילומים של החקלאים שצילמה שם, ויוצגו בתערוכה בקטגוריה של טבע וסביבה, מחזירים אותנו לארץ התנ"ך של פעם, שכצפוי התגלתה לה בצבעים לאו דווקא אידיליים. "סקרנה אותי חקלאות הטרסות שלהם, הממשיכה מסורת מאז תקופת הכיבוש הרומי", היא מספרת. "אבל התושבים שם חוששים שגדר ההפרדה הנבנית תפריע להם במסורת הזאת".


הסתובבת שם לבדך
?



"זה לא. למקומות האלה אני מגיעה עם איליה, בן הזוג שלי, גם הוא צלם עיתונות. אחת המשפחות שצילמתי שם פתחה בפנינו את ביתה והזמינה אותנו לאכול אצלה, כולל מאכל מפול, ששעה לא ארוכה קודם לכן צילמתי אותם קוטפים אותו בשדה". 


דרוכה ונחושה




פרוש, 27 , גדלה ברעננה ונותרה צמודה למצלמה מגיל 14, מאז שקיבלה אותה מאביה. לצילום עיתונות הגיעה לאחר לימודים לתואר ראשון בתולדות האמנות בקנדה, שם שהו הוריה. בהמשך למדה צילום עיתונות בקולג' שם ויישמה זאת לראשונה בעיתונים קנדיים. לדבריה, נמשכה למקצוע הזה "בגלל האפשרות להביא דרכו סיפור על בני אדם, כמו בכפר בתיר, שם תיעדתי עבודה חקלאית, בידיעה שיש לכך משמעות רחבה יותר".



פרוש נמצאת בזוגיות כמעט שנה עם הצלם איליה יפימוביץ', יליד מוסקבה. הם הכירו, איך לא, בשעת מילוי תפקידם. "הזדמן לנו לא פעם להגיע במקביל לצילום אירועים", היא אומרת. "שלום, שלום, עד ששנינו נשלחנו לנתב"ג לצלם את בואם של עולי הפלשמורה מאתיופיה. בהמתנה הממושכת שם התחלנו לדבר ובעצם מאז אנחנו יחד, בירושלים".


"סקרנה אותי חקלאות הטרסות שלהם". כפר בתיר, מתוך "עדות מקומית". צילום: הדס פרוש

כיום היא צלמת חדשות של סוכנות "פלאש 90", ערה להתרחשויות בשטח, מוגנת בעת הצורך על ידי שכפ"ץ ונראית תוך כדי אקשן דרוכה ונחושה. 


את פוחדת לפעמים?


"לא, מפני שאני יוצאת לשטח עם איליה, שיש לו הרבה ניסיון של צילום בהפגנות ובמהומות של פלסטינים. איתו אני מרגישה בטוחה, מה גם שאנחנו אף פעם לא יוצאים לשם לבדנו. אם אתה בתוך קבוצה של צלמי עיתונות, אתה לא מהווה מטרה מבחינת המקומיים. בכל אופן, כדאי לדעת איפה לעמוד ולצלם". 


היכן הרגשת מאוימת?


"בקיץ, כשמצאו את גופתו של מוחמד אבו חדיר, הנער משועפאט שנרצח - בסערה שהייתה שם אנחנו, קבוצת צלמים, מצאנו את עצמנו צמודים לקיר. אחת מאיתנו חטפה כדור גומי בפנים, שפתח לה את הלחי. צלם שניסה לעזור לה, חטף גם הוא כדור גומי. לא נעים".



ואת המשכת לצלם כאילו לא קרה דבר?

"איפה! באותו רגע פשוט קפאתי. זה באמת היה מפחיד. אז הבנתי יותר מבכל פעם אחרת שבעיסוק שלי חייבים להיות מאוד זהירים וערניים, אם כי כששקועים בצילום, לא תמיד חושבים על הסכנה".



מקצועית, גיבשת לעצמך פטנטים של צילום?

"יש לי נטייה, שאולי מוטב להיגמל ממנה, לצלם בצמצם פתוח. האובייקט אמנם יוצא יפה, אבל הרקע יוצא מטושטש, בעוד שהרבה פעמים מצפים ממני שאביא גם את הרקע". 


חזרת לבתיר או שהסתפקת בצילומים הראשוניים שצילמת שם?

"לאחת המשפחות הפלסטיניות בכפר התחברתי במיוחד. מצאתי את עצמי חוזרת אליה שוב ושוב. הם כל כך נחמדים אלינו שקשה לסרב".