ונפתח בגילוי נאות: כותבת הסקירה שבויה מרצון ומראש. היא כה נמשכת לכתבי ז'ורז' סימנון (1903־1989) בכל הז'אנרים, עד כי תתקשה להסביר פתאום את תאוותה לקריאתם. ולא רק זאת. פקד מגרה עצמו, האיש ומסירותו לתפקידו, חביב עליה כאילו פגשה בו לעתים תכופות בקפה פריזאי. ועוד: משרדו של מגרה שוכן בפריז, על שפת הסיין ונוכח כיכר סן מישל. ופריז, העיר ורחובותיה, מצויה בספר הזה, והנה הסוקרת כבר בתוך החוויה השלמה, וממש לא בא לה לנמק על מה ולמה חדוות הקריאה הזאת. אך מילים נחוצות כאן בעמוד, ולכן יש לצאת אל מחוץ לאהבה כדי לפענח את מרכיביה מחדש. כלומר, להכיר את מגרה ויוצרו כמו בראשונה.
סימנון היה סופר פורה ביותר, כמאתיים רומנים בלבד כתב בחייו, ועוד מאות רבות של יצירות מז'אנרים שונים. חייו שמחוץ לכתיבה היו נמרצים לא פחות. הוא נולד בלייז' שבבלגיה, עבר בבגרותו לפריז, נישא פעמיים ובתוך כך חי חיים כפולים עם סוכנת הבית שלו, התגורר תקופות ארוכות במחוזות ימיים בצרפת ובסירה ששטה על פני תעלות צרפת, עבר לאמריקה ובילה בה שנים רבות בקונטיקט ובקליפורניה. הפקד מגרה נברא ב־ 1930 בעלילה הראשונה המוגשת כאן. הרומנים שכתב העניקו לסימנון מוניטין של סופר המיטיב לתאר את המניעים הנפשיים לפעולות גיבוריו. אותה יכולת ניכרת בפרשיות הפשע שמגרה נזעק לפענח. סימנון מיטיב לתאר את הרוצח, מראהו, תולדותיו ומניעיו, אך דמותו השגיבה של מגרה היא המרתקת בסדרה הבלשית (28 סיפורי מגרה כתב סימנון בסך הכל). הנה הוא ניצב על רציף גאר דו נור, שמועה על סערה קרבה מעל תעלת למאנש יוצרת בהלה בקרב הקהל, אך מגרה עומד ללא ניע בלב ההמולה: “הוא עמד כך, ענקי, וכתפיו המרשימות הטילו צל רחב. אנשים נתקלו בו, אך הוא נותר איתן כמו קיר". סימנון יוצר את הדמות בהינף משפט אחד. גם צורתו החיצונית וגם אישיותו מתמצות בתיאור הזה.
במעלה הסיפור, שבו עוקב מגרה אחר פושע המכונה פיוטר הלטבי, יצטברו עוד תכונות גוף ונפש של הפקד. הוא חובב חום תנורים ומבקש תמיד את קרבתם. הוא מטפח את הופעתו ומקפיד בלבושו. הוא ניזון מבירה וכריכים בעוד אשתו ממתינה לו בבית עם ארוחות חמות. עד שהאיש הגדול שב לביתו הוא תוקע עצמו בלובי של מלון מהודר שבו מתגוררים הפושעים. “הוא היה מעין גוף זר שהסביבה סירבה לקבל לתוכה". הוא בולט בקומתו ובהבעתו, והוא משתמש באלה באופן פרדוקסלי לצורכי מלא כה חשאית. “ויותר מכל, הייתה לו דרך משלו להפגין את נוכחותו, והיא עוררה מורת רוח אף ברבים מעמיתיו".

אלא שהוא משיג לבסוף את הראיות שהוא מבקש ותופס את הרוצח. לשם כך הוא נוסע ברכבות, לן בפונדק עלוב, משוטט בקור וברוח סערה, עומד שעות ללא ניע, רטוב עד לשד עצמותיו, או מתקדם בין סלעי מפרץ לילי. לרוב הוא לבדו. הולך נגד הרוח, מחבר נתונים בינו לבינו.
היו מי שהעלו תמיהות לגבי תפקודו של סימנון בתקופת הכיבוש הנאצי, כי ניהל מגעים עם אולפנים גרמניים לצורך הסרטת יצירותיו. והיו מי שבחרו לראות אנטישמיות בתיאורים לא מחמיאים של דמויות יהודיות, כאותה יהודייה המופיעה ב"פיוטר הלטבי". אך ההתמקדות הנוקדנית באלה מיותרת ועלולה לגרוע מהנאת הקריאה.
פתרון החידה הבלשית פתלתל במידה רבה בעלילה הראשונה שבה מככב הפקד. הפסיכולוגיזם של סימנון עבד כאן קשה מדי, אבל עניין זה בטל לחלוטין נוכח רושם הופעתו הראשונה של מגרה.
בפריז הכבושה
“אין אני ולא כלום. צללית בהירה ותו לא", מעיד על עצמו גיבור “רחוב החנויות האפלות" בפתח הרומן. פטריק מודיאנו עוסק גם ביצירה המוקדמת הזאת בחיפוש אחר זהות שאבדה. הגיבור, שלקה באמנזיה בעקבות אירוע טראומטי מסתורי, מנסה לשחזר עבר כדי לגלות מי הוא היה, מה שמו, באיזו שפה דיבר. התמה המרכזית של מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות 2014 , מתעצבת גם כאן באמצעות שיטוט ברחובות פריז ומפגשים עם בני אדם קרועים מתוך קונטקסט שמבקש להתברר. “החול אינו משמר אלא לרגע קל את עקבות פעמינו", אומר מעסיקו של המספר במשרד החקירות. ככל שנוספים חלקי פאזל לחיי המספר, כן נשמטים ממנו חלקים שהצליח ללקט. אם הקוראים לא יתוודעו לבסוף לכל עובדות חייו, הרי זה מפני שמודיאנו מתמקד בחיפוש, בתנועה התועה ולא בהגעה אל מחוז חפץ. שהרי גם מחוז החפץ נחשף לבסוף באינותו. בלב אירועי החיים הנעלמים כאן תתברר תקופה אחת שאליה זרם הכל וממנה חדל. מודיאנו מציין רק את הזמן והמקום: תחילת שנות ה־ 40 בפריז. אותה תקופה, לפי מודיאנו, מָחקה את השמות ואת כל יתר פרטי החיים הנורמליים. הענקת הנובל לסופר הניעה את עם עובד להדפיס מהדורה טרייה של תרגום ישן (מצרפתית: אביטל ענבר,
1979, עמ' 185) שופע מילים שיאיצו את הקוראים למילון: אָשקף, לסוטה, לַחמנים, מנורת אופּלין, תווים נגרואידים. מודיאנו נגלה במיטבו גם דרך הצעיף העברי העבה הזה.

בברלין המאוחדת
“המחויבות ההיסטורית לקיומה ולביטחונה" של ישראל הפכה “בעיני גרמנים רבים לריחיים מעיקים המונחים על צווארם (...)" טוען העיתונאי אלדד בק היושב בברלין. בספרו “גרמניה, אחרת" (ידיעות ספרים, 413 עמ') הוא מעלה שאלות שנדמה כי נענו כבר בתשובה חד־משמעית. האם גרמניה היא באמת בת ברית מובטחת מתוקף אשמת פשעיה? בק סוקר בספקנות את התנהלות הגרמנים שבקרבם הוא מתגורר. בספרו הסובייקטיבי למדי יש נוכחות מתמדת לשואה ולאנטישמיות שממשיכה לפעפע לנגד עיניו.