"המרחק בין אדם לאדם הוא לא יותר משישה אנשים. כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר בסוף זמר מפורסם או את ראש הממשלה. ככה בדיוק התגלגל אלי המינוי לאחת המשרות הנחשקות בארץ. המון אנשים רצו את המשרה הזו, אבל הוועדה פנתה דווקא אלי".


על המילים הללו חתומה הסופרת והמשוררת גילית חומסקי בספרה "גחליליות" מ-2012. וכפי שליצירות, כידוע, נטייה ליטול לעצמן חירות, להתחיל להכתיב את המציאות ולקום על יוצריהן, כך מצאה את עצמה חומסקי - חברת ועדת פרס מפעל הפיס לאמנויות הבמה ולמדעים ומחקר על שם לנדאו המוענק זו השנה ה-13 - בלב סערה שלא התריעה על הופעתה במפה הסינופטית הפרטית שלה.





בשבוע שעבר התבשרנו על שמות הזוכים בפרס המוענק, על פי מפעל הפיס, "לאמנים ויוצרים על פעילות אמנותית מצטיינת ואיכותית מהתקופה האחרונה, בעלת תרומה והשפעה משמעותית לתרבות ולאמנות בישראל". בין 12 הזוכים שזכו ב-100 אלף שקל הופיע גם שמו של המשורר, הסופר ומבקר הספרות הוותיק יצחק לאור בתחום השירה.



“יצחק לאור הוא מן הבולטים במשוררים שהופיעו בזירת השירה העברית בשלושת העשורים האחרונים. בתקופה זאת הוא יצר גוף שירה המצטיין בעומקו, במורכבותו ובעוצמתו”, נימקו השופטים גילית חומסקי, יהושע סיימון וד”ר עמינדב דיקמן את בחירתם, כך על פי ההודעה שנמסרה לתקשורת. “השירה של לאור מתאפיינת בליריות ובקונקרטיות הדרות בכפיפה אחת. בשירתו, לאור מגיב למציאות הקיומית וההיסטורית, תוך שהוא עוסק במרקמי היחסים האנושיים הבסיסיים: אהבה ותשוקה, מוות, שכול, אבהות, מחלה, בגידת הגוף והתבלותו, זיכרונות ילדות וגעגועים להורים שאינם”.
 


אלא שבשנים האחרונות עלה שמו של לאור לכותרות לא רק בזכות יצירתו, אלא גם בעקבות טענות שהועלו נגדו על הטרדות מיניות לכאורה, אף שהוא לא נחקר, נשפט או הורשע בגינן. בפברואר 2010 הגישה אשכר אלדן-כהן תלונה למשטרה נגד לאור בגין אונס שבוצע לדבריה לפני 20 שנה, אולם התלונה לא נחקרה בשל הגבלות חוק ההתיישנות. באותו חודש שודר תחקיר בנושא בתוכנית “המקור” בערוץ 10, שבו טענו כמה נשים כי לכאורה סבלו מהטרדה מינית ותקיפה מינית מצד לאור. לאור הכחיש טענות אלה. 

"טענות שהן שקרים"


בעקבות ההודעה על זכייתו של לאור בפרס, בימים האחרונים הוצת המאבק נגדו מחדש, ונשמעה ביקורת ציבורית רבה על החלטת מפעל הפיס עקב הפרשות שבהן היה מעורב לכאורה. במקביל, ובהקשר אחר, פנה ארגון הימין “הפורום המשפטי למען ארץ ישראל” בדרישה למפעל הפיס לבטל את מתן הפרס ללאור בטענה כי הוא משתייך לשמאל הקיצוני.



עם ההכרזה על הפרס, מצאה את עצמה חומסקי (36) מתמודדת בחזית בלתי צפויה, אף שהיא עצמה התנגדה להענקת הפרס ללאור. “במפעל הפיס לא פרסמו את התפלגות ההצבעה, ובעקבות זאת הואשמתי כי הצבעתי בעד אנס נשים”, היא מספרת כעת, “אלא שהעובדה היא שיצחק לאור מעולם לא הורשע בבית המשפט, לא באונס ולא בכל עבירה אחרת. כך שגם אם הייתי מצביעה בעדו, ההאשמה הזו הייתה בעייתית. אבל המציאות היא שממגוון סיבות, לא סברתי שהוא צריך להיות הזוכה. לצערי, הייתי המתנגדת היחידה”.



לדברי חומסקי, היא לא הופתעה מהסערה שלא איחרה לבוא בעקבות הבחירה. "התגובה הכללית לא הפתיעה אותי", היא אומרת, "המחאה נגד זכייתו של יצחק לאור בפרס הייתה צפויה ומתבקשת. אבל כיוון שהייתי חברת הוועדה היחידה שלא הצביעה בעבורו, כן הופתעתי מכך שביום הראשון הזעם הנשי הופנה דווקא כלפי".
 


"המחאה נגד זכייתו של לאור היתה צפויה ומתבקשת". צילום: נעם וינד

"הזעם הנשי" כלפי חומסקי כלל שטף של תגובות קשות ברשתות החברתיות, הנעות מתגובה דוגמת "ברגע שנודע לך שאת דנה באנס היית צריכה לקום וללכת... הכשרת את זה בעצם ישיבתך שם" ועד "בוודאי שיש מקום לביקורת נוקבת כלפי אלו שהצביעו בעד מתן הפרס לאנס, אבל גם אשמח אם תביני שיש לחלקנו יותר ציפיות ממך גם בגלל היותך אישה", כפי שכתבה לה אשכר אלדן-כהן, המתלוננת היחידה שהגישה תלונה על אונס נגד לאור. בראיון רדיו לגלי ישראל סיפרה חומסקי בשבוע שעבר כי אף קיבלה איומים על חייה.



"הייתי השופטת היחידה שהתנגדה לזכייה, והישיבה בוועדה הייתה חוויה מאוד קשה ומאכזבת בעבורי", מתארת חומסקי, "כשהצטרפתי לוועדה, ראיתי בכך הזדמנות להביא לידי ביטוי קולות שיריים מגוונים, ובדיעבד גם קולות ערכיים מגוונים. שירה הרי לא מנותקת מהעולם. אבל בהרכב כמו זה שישבתי בו, לא באמת הייתה לי אפשרות להטות את הכף. למרות זאת, הרגשתי שעדיין יש משמעות לקחת חלק בוועדה, להביע התנגדות, ולפחות להשמיע את קולם של אלו שאינם ממוקמים במגדל שן תרבותי מאוד ספציפי".


"זו לא רק השאלה המוסרית. העמדה שלפיה יש להפריד בין היצירה לאדם לגיטימית בעיני, אף על פי שאיני סבורה כך בעצמי. צריך לשאול שאלה גדולה הרבה יותר, על אליטות תרבותיות. הייתה לי תחושה שמנסים להגן בכל מחיר על המייצג של תרבות שלטת מסוימת ומוכנים להתעלם מכל הבעיות סביב כדי להמשיך להנכיח אותה, כשבפועל היא כבר מזמן לא מייצגת את העולם התרבותי המגוון בישראל. הייתי אישה יחידה, וזה לא המיעוט היחיד שהייתי באותו החדר. והייתה נגדי מלחמה מאוד עיקשת לשמר את האליטה הקודמת".


מה הכי הפתיע אותך?

“הדבר שהכי הפתיע אותי היה שהדיון לא בדיוק נסב על שירה. מדובר בפרס גדול ומשמעותי, וזו יכלה להיות הזדמנות לדיון תרבותי אמיתי, ולתרומה אמיתית לתרבות בישראל. לאכזבתי, זה לא השיח שהתנהל. אחרי פרסום דבר הזכייה הופתעתי גם מהלהט שבו קבוצות פמיניסטיות בחרו לתקוף מבין שלושה שופטים דווקא את האישה היחידה, שהייתה גם היחידה שהצביעה נגד. היו טענות שהן שקרים ממש, למשל שאני מסתירה מסמכים מהוועדה. הייתה גם טענה שהייתי צריכה לפרוש מהוועדה, מה שבהחלט היה הופך את חיי להרבה יותר קלים. אני אדם כותב, קדמת הבמה היא לא מקומי הטבעי, ואני לא מחבבת, בלשון המעטה, את הפוליטיקה של הפואטיקה. אבל אני אדם של מילים, וגם בוועדות כמו זו יש מילים שצריכות להישמע. לא נשמע לי סביר שאסכולה אחת תשמר את עצמה תרבותית, וכל היתר יימחו מהיציע. עולם הרוח הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות”.


“יום קשה לשירה"


הם היו ועדה מצומצמת, כאמור, של שני גברים ואישה, "שהיא גם בתפקיד הדתייה", כדברי חומסקי, ילידת בני ברק שמתגוררת כיום בגבעת שמואל ופרסמה עד כה שלושה ספרי פרוזה. האחרון שבהם, “גחליליות”, היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר ובדיוק הגיע לספר הזהב. את החגיגה הגדולה קטע שיעור מאלף שבו גילתה כי בין שהיא רוצה ובין שלא – היא נתפסת כמי שמייצגת סקטור. “עד יום הוועדה לא חלמתי שהאפיונים שלי משנים משהו. אני בעיקר אישה כותבת. ספרות היא דיוק של העולם, בשירה כמו בפרוזה. יש בכתיבה ממד חזק של התבוננות מהצד, לאורך זמן ולעומק. אני אוהבת את המצב הזה. מהבחינה הזו להיכנס לוועדה היה לצאת מאזור הנוחות שלי. אבל יש בי גם צד שלפעמים מרגיש צורך לקחת חלק בתנועה של העולם. ולפעמים כשאת נקראת להשמיע את קולך, יש איזו תחושה שאסור למעול בהזדמנות הזו.



“למען הסר ספק, אני לא מפסידה יצירות טובות בגלל אישיות הכותב. אני קוראת גינטר גראס וסאראמאגו ועוד הרבה סופרים שהם בעייתיים אישית. אם היצירה באמת עד כדי כך טובה ומשמעותית, לא הייתי רוצה להפסיד אותה בגלל אישיותו או עמדותיו של הסופר. אבל יש עניין של מינונים וסבירות ושיקול דעת כולל. ואנשים שונים אמורים להאיר זוויות שונות. אז כן, מתברר שחשוב לדאוג לייצוג מאוזן בוועדות”.


מה דעתך על הקריאות לביטול מתן הפרס?

“כיוון שהוועדה לא הגיעה להחלטה פה אחד, ונוצר מצב בעייתי, אני לא רואה איך קיום טקס ציבורי במצב כזה יוסיף כבוד למישהו מהצדדים. זה יהיה יום קשה ללאור, לנשים שהשמיעו טענות נגדו ולשירה בישראל. יהיה נכון בעיני לבטל השנה את הפרס”. 

מה ידעת על יצחק לאור לפני ואחרי?

“הייתי מודעת היטב לטענות הרבות נגד יצחק לאור. הנושא עלה גם בוועדה. צריך לזכור שוועדת הפרס לא התכנסה כדי לדון בהאשמות נגד יצחק לאור, אלא כדי להעניק פרס למשורר בעל השפעה על התרבות בישראל. “למען ההגינות אני חייבת לציין שבכל הפעמים המעטות שבהן יצא לי לשוחח עם יצחק לאור, לא חוויתי אותו כאדם בעייתי. כשפורסמו מסקנות הוועדה, לאור קיבל את הידיעה בשבת, והמתין עד מוצאי שבת כדי להודות לי. השבתי לו בכנות כי תודתו לא מגיעה לי, שכן לא הצבעתי בעבורו. הוא קיבל את הדברים בהבנה. אני לא יכולה לומר שפגשתי אישית את הצדדים הבעייתיים ששמעתי עליהם, לא לפני הפרס ולא אחריו. ועדיין, סברתי שלנוכח התלונה שהוגשה נגדו בעבר ובשקלול כל הנתונים, זכייתו בפרס ציבורי היא לא הדבר הנכון. בימים האחרונים פנו אלי גם כמה נשים שעברו איתו חוויות לא נעימות. אין לי שום סיבה להניח שהן משקרות. המצב כרגע הוא שלאור מסתובב עם קלון ובלי משפט. זה לא הוגן לשום צד, והעמימות הזו היא שאפשרה את הסיטואציה מלכתחילה”.


מדוע בחרת לדבר בגילוי ובאומץ?

“כל זה היה שיעור התבגרות על השיח הכוחני שמתנהל כאן, גם בזירה התרבותית וגם בזירה הציבורית. אני מניחה שהמסר, בשתי הזירות, הוא לא להיבהל מקבוצות לחץ, ולדבוק באמת בנחת. אני מאחלת את המסר הזה גם לעצמי. יש לי עוד הרבה מה ללמוד. הכי קל להתבצר מאחורי אג’נדה ולא לשמוע אף אחד אחר. הלוואי שמכל הרעש הזה יצמח בסופו של דבר שיח תרבותי חדש ורלוונטי”. 

תגובות

מדולין מלניק, ראש אגף תרבות במפעל הפיס, נמסר בתגובה: “לדאבוני, התנהלותה של גב’ חומסקי אינה אתית, שכן היא הייתה חלק מוועדה מקצועית שכללה את ד”ר עמינדב דיקמן ומר יהושע סיימון. בדבריה היא מנסה להטיל דופי בעבודת הוועדה ובכך היא חוטאת למציאות ולחברים שעשו בה עבודה מקצועית. גב’ חומסקי אומנם לא בחרה במר לאור, אך סיבותיה לא היו קשורות לטענות בדבר הטרדות לכאורה. סוגיית הטענות נגד מר לאור הועלתה בדיון דווקא על ידי ד”ר דיקמן, אשר סבר כי הואיל והטענות לא הבשילו לכדי חקירה על ידי הרשויות, אין מקום לתת להן משקל. גישה זו לא זכתה להתייחסות מיוחדת מגב’ חומסקי, מטוב ועד רע".



“החלטת ועדת השיפוט הובאה לאישור דירקטוריון קרן לנדאו, אשר סבר, בנסיבות האמורות, כי אין זה מסמכותו ומתפקידו להחליף את הרשויות ולהכריע בטענות כלפי מר לאור (אשר מר לאור כופר בהן), ולפיכך אין בידיו בסיס שלא לאשר את החלטתה המקצועית של ועדת השיפוט. דירקטוריון קרן לנדאו קשוב להתרחשויות ומודע למורכבות הנושא, ואולם, בשלב זה, לא מצא לשנות את החלטתו”.



מיצחק לאור נמסר בתגובה: "במשך חמש שנים אני עובר גיהינום פייסבוקי חסר שחר. לא נחשדתי, לא נחקרתי, לא הואשמתי, ולא הורשעתי בשום עבירה. כל מה שמתרחש סביבי הוא בגדר שמועות ורכילות. בניגוד לכל האישים החזקים והמחוברים שנפלו בהליכים משפטיים בשנים האחרונות (אלוף, נשיא, שר ועוד), אני לא הוזמנתי אפילו לחקירה. חף מכל פשע".



"יתר מזו, בחמש השנים הללו הוזמנו נשים באופן אקטיבי להתלונן נגדי. קל היה, לכאורה, באווירה שנוצרה, למצוא עוד אישה אחת שתלך למשטרה ותתלונן. אבל לא נמצאה אף אחת. כך שהעניין הופך להיות הזוי לגמרי".



"לעצם העניין, את הפרס קיבלתי על מפעל חיי בשדה השירה. לא על אופיי, ולא על התנהגותי בשנות עלומי הסוערים. אלה היו שנים אחרות, הווי אחר, נורמות אחרות ואפילו חוקים אחרים (למשל, מושג 'ההטרדה' לא היה קיים, לא כל שכן 'הטרדה מילולית' והחוק נגדו, ושוב חוזרים תמיד אל 'התנהגותי'. תארי לעצמך, שהיו לוקחים מאלתרמן את מה שזכה בו בימי חייו, בגלל יחסו לאשתו, ועוד יותר מזה יחסו לאהובתו)".


"לתומי, חשבתי שכסופר, אני אדם פרטי, ולצערי גיליתי שאני 'דמות ציבורית'. אני מניח שאצטרך לחשוב, בזמן הקרוב, על דרך להתמודד עם האווירה הזאת, אתבטא בלשון מתונה, בראש שקט, ומחוץ לפייסבוק האלים. אני מאוד מקווה שמפעל הפיס לא יחליף את מערכת החוק. מעולם לא כתבתי בשביל פרסים, אבל אני שמח על פרס לנדאו וגאה בו. מאוד".