Oh, my baby ,baby"



I love you more than I can tell



I don't think I could live without you



And I know that I'll never will



I can't say anymore than "I love you"



Everything else is a waste of



Breath"



כך מתחיל שירו האלמותי של אלביס קוסטלו משנת 1986. לכאורה עוד שיר אהבה, ששמענו והקאנו כמותו כבר מאות פעמים בעבר. פסנתר ברקע, שירה חלושה, Baby baby"" - האוזן לא סובלת ממנו אבל לא מתעניינת במיוחד ואולי אפילו קצת נרתעת. אבל אז, מגיעה גיטרה מנסרת בעדינותה - מנוכרת, עמומה ואפלה. לאחר מכן השיר מקבל תפנית חדה:



I want you



Your fingernails go dragging down the wall



Be careful darling, you might fall

 I woke up...



And one of was crying



You said young man

" I do believe you're dying



הגרסה המקורית של השיר יצאה בשנת 1986 באלבומו, די נטול הלהיטים, של קוסטלו "Blood & Chocolate" . השיר הזה הוא המוכר ביותר, בוודאי בארץ. אבל בחרתי להתמקד בגרסתה של הזמרת-יוצרת פיונה אפל, שביצעה אותו עבור "ספיישל VH1" בשנת 2010. אפל, אישה יפהפייה בדיוק כפי שהיא מסובכת - מזוהה עם אנורקסיה, פגיעה  פיזית עצמית, גלויה בנוגע לעובדה שנאנסה באכזריות בגיל 12 מחוץ לפתח ביתה וגם טבעונית גאה. אין זו מקריות שדווקא אפל ביצעה את השיר הזה לצד קוסטלו - שכן, כפי שאנסה להמחיש, השיר אינו שיר אהבה רומנטי, אלא ביטוי נועז, אפל, מהפנט וחסר עכבות לאובססיביות חסרת גבולות, משהו שפחות מתאים לליידי גאגא. בעוד שקוסטלו שר אותו באיפוק אנגלי מאפיין וההפקה השטוחה מוסיפה ממד מעט קלסטרופובי לשיר, (המפיק של השיר אמר שזהו השיר ה"נלוז" ביותר מבחינה הפקתית ולירית שהפיק וקוסטלו אמר בתגובה כי השיר לא היה אמור להיות מופק לעילא, אלא לתאר תחושה של  חדר נטוש ומלוכלך בבית מלון זול, עם דם ושוקולד מרוח על הקירות), אפל מביאה עמה שבריריות ועוצמת רגשות אמריקאית. שניהם מבצעים את השיר בקול אלט רך וענוג, אבל אל תתנו לשלמות הווקלית של קוסטלו/אפל להטעות אתכם ולשימוש במילים כמו darling baby  לשטות בכם. זהו אינו שיר אהבה רומנטי שמתאר עוצמת אהבה גועשת ואין מדובר כאן גם בשיר על "אהבה נכזבת". שכן, לפי מילות השיר לא התקיימה כאן מעולם מערכת יחסים ובטח לא אהבה, גם לא בראשו של גיבור השיר.



השיר כולו נסוב סביב מחשבותיו וקנאתו של הגיבור כלפי מושא ה"אהבה" שלו. הקנאה כלפיthat clown" ", הבחורה הנוכחית בחייו של הבחור, כפי שזועקת אפל שמכירה אותו ואת גופו "רק לפי ניחוש". היא מדמיינת אותו איתה, מתפשט ואותה (הבחורה שאינה היא) מפשיטה אותו ומתמלאת בקנאה רגרסיבית תוך תקווה שהבחור לא מעניק את כל אהבתו רק לבחורה ההיא שאולי ברגעים אלו ממש נמצאת איתו. המחשבות, הפגיעות ובמיוחד האובססיה שלא מניחה לגיבורה לא שייכות לרגשות כלפי מושא התשוקה. לא במקרה השיר נקרא "I want you" ולאI love you" ". "אני רוצה אותך, תהיה שלי" - קריאות ילדותיות, רכושניות, בועטות וגם מעט אנוכיות - חסרות קשר לאהבה שמהותה הכלה ודאגה לצד השני.



לכן, אולי תשאלו למה אני בוחרת להתמקד בשיר הזה בט"ו באב דווקא? "יום הפוצי מוצי" כפי שמכנים אותו חבריי? דובים ושוקולדים, ולא מחשבות רפטטיביות ובכי בחושך. ובכן, אני מאמינה שדווקא נושאי השיר הזה - האובססיה ועוצמות הרגש הן שהופכות את השיר הזה לכל כך מושלם עבור יום האהבה. מעטים הם האנשים בינינו שלא נקלעו בימי חייהם למעין "מערכת יחסים" שכזו - חד צדדית לרוב וכואבת תמיד. זה יכול להיות המפקד או הבוס הנשוי, היזיז שלא מוכן להתחייב, החבר שלא נותן את עצמו עד הסוף, האקס שגילינו אותו עם אחרת - זה לא משנה באמת, כי האדם השני אליו אנו מקדישים את מיטב שעותינו ובעיקר את מירב מחשבותינו בכלל לא נמצא שם. מה שאנחנו בעיקר פוגשים זה צד פחות נעים ולוקה בגאווה שלנו עצמנו. אנו פוגשים את עצמנו טרוטי עיניים כי לא נרדמנו בלילה, מתקשרים ללא הרף רק כדי להגיע לתא הקולי, לא מבינים רמזים די עבים לגבי חוסר העניין של הצד השני למרות שהמורות תמיד אמרו שאנחנו מאוד חכמים, החברים שלנו מתחילים להתייאש ואומרים לנו "תמשיך הלאה". שואלים אותנו איפה "הכבוד העצמי שלך, רבאק?" ואנחנו משפילים מבט. אבל, אז מגיע השיר המושלם הזה והביצוע המרטיט של אפל ששרה - לוחשת - זועקת:



I'm not ashamed



To say I cry for you



I want you



Go on and hurt me now



And then we'll let it drop



I'm afraid I won't know where to stop...



בעיניי, יש חלוקה מאוד גסה לשלושה סוגים של שירי אהבה: שירי הלאבי-דאבי הדביקים שמתארים כמה כיף שהתאהבנו, הצלת את חיי ובלה, בלה- בינינו, הם לא ממש מעניינים אף אחד, אולי חוץ מאת ג'ני בלום שמקדישה אותם לזוגות סאחים בתוכנית הבוקר שלה (אם לא נתקלתם בתוכנית, לא נורא). הסוג השני הוא האהבה הנכזבת - הו, עכשיו אתם מדברים... אדל, מישהו? אפילו זוהר ארגוב עם "אלינור" שלו נכנסים היטב לקטגוריה ומהווים פסקול הולם ללבנו השבור ולאפנו הנוזל. הסוג השלישי שייך בעיקר לנשים וליתר דיוק לנשים חזקות שהמוטו שלהם (או של האמרגן שלהם) הוא "גירל פאוואר" - נו, ביונסה, מדונה, בריטני וכל היתר. אז הלכת? לא נורא, בוי, יבוא אחד יותר טוב ועכשיו נזיז את האגן. אפילו כשביונסה היפה, בצעד קצת לא אמין יש לומר, מעזה קצת לחשוף פגיעות ולהוריד מערכה העצמי בשירwhy don't you love me?" "ה יא מסיימת אותו בשורה שאולי "זה פשוט כי אתה לא האחד, או שאולי אתה פשוט מטומטם".



אבל יש עוד ז'אנר של שירי אהבה שהם בעצם בכלל לא שירי אהבה. כן, הם מדברים על "אהבה" אולי ויש שם קשר רומנטי או מיני כלשהו אבל הוא בעיקר בראשו של היוצר. קשה לי למצוא עוד שירים שמתארים את המאבק והמצב הבלתי אפשרי של האובססיה והאהבה נטולת האהבה הזאת, אולי שירה של הלהקה הבריטית המעולה Muse' "Hysteria" עם השורה הבלתי נשכחת ""I want it now, I want it now give me your heart and your soul  מצליחים לתפוס במעט ולו לשבריר שנייה את המהות של המצב הקשה הזה. אבל, הם "מגניבים" מידי וקצביים מידי והשיר יותר כעוס מאשר כואב. מה שמחזיר אותי לביצוע של אפל שתופס לדעתי את המצב הזה בצורה מושלמת פשוט. למשך כל השיר אפל בתרגומה המדiיק לשירו של קוסטלו שבה ושרה את השורהI want you  ולקראת סוף השיר מגיע הבית שביונסה ושות' לא היו מעזות להוציא מדל שפתיהן המעוצבות:



I'm not ashamed



To say I cry for you



I want you



Go on and hurt me now



And then we'll let it drop.



בשלב זה, כל מי שאי פעם או שכרגע שרוי במצב הזה בו הכל מתנקז כביכול לאדם אחר שהרצון שיהיה קרוב מעכיר כל שנייה וכל מחשבה מיומך, מבין את הזמרת ואולי גם בוכה. עכשיו, החברים והקונבנציות החברתיות של הגאווה וה"פאסון" מתגמדים ואנו שרים עם פיונה או עם אלביס שלא, אנחנו לא מתביישים. וכן, מעט מזוכיסטיים אולי - אתה יכול להכאיב לנו כרגע הרי זה ברור לכולנו (לנו, לפיונה ולאלביס) שזה מה שיקרה בסוף כי הרי זוהי סופה של כמעט כל מערכת יחסים כזו. אבל כרגע אנחנו שם ומרגישים. כרגע אנחנו פוגשים את הצל של עצמנו שהוא לא מאוד אטרקטיבי אבל לפחות קצת פחות לבד ויש לו קול ומילים כ"כ יפות במינימליזם שלהם שעוטפות אותנו ובסוף עם הגיטרה שהופכת קצת יותר מסיבית ואפל שנושמת בכבדות דיכאוניות ואומרת:"the truth can't hurt you, it's just like the dark, it scares you witless but in time you see things clear and stark"  אנחנו גם מבינים שבמבחן התוצאה כנראה לא נהיה יחד עם מושא השיר-יהיה מי שיהיה, אלא נגלה את האמת שהרוב היה בראש שלנו  ואולי נכאב עד הסוף וניפול לרצפה. וכמו פיונה היקרה know I'm goanna feel this way until you kill it" " אנחנו גם נשאיר את ההחלטה בידי הצד השני כי אנחנו כרגע בהפסקה מהחיים קצת והמציאות הקשה שהם מציעים לנו  וחלשים מידי ומעוניינים מידי. אולי ביונסה לא תאהב את זה,אבל זו האמת.



היופי האמיתי בשיר הזה (ויש בו כ"כ הרבה דברים יפים) הוא שהוא נכון להרגשת האובססיה החזקה הזו בכל ממד של זמן - כאשר אנו בעיצומה נזדהה עם הכאב הזועק, החי והבועט, ואחרי שנעבור ונשרוד אותה נשיר אותו בהשלמה ואולי גם במעט בושה על כמה אינטנסיביים ולא מודעים היינו. בעצם, הוא לא נכון למימד זמן אחד והוא העתיד - מי שטרם או לעולם לא ירגיש כמונו פשוט לא יבין את השיר ויחשוב שזה עוד שיר אהבה אולי אפילו מעט משעמם ("הבנו את רוצה אותו..."). אנחנו יכולים לקנא באותו אדם שלא כאב כמונו או מעט לרחם עליו שלא הרגיש באותה עוצמה כמונו וחווה רגש מזוקק, אמיתי ונטול אגו. אני יכולה להגיד בלב שלם שאני בעיקר "מרחמת" על מי שלא מכיר את השיר הנפלא הזה ושולחת אותו מיד להקשיב לו ולגרסה של קוסטלו קודם.



ולסיום - אמרנו ספיישל ט"ו באב  עם שיר נטול אהבה? ובכן, אני מאמינה שרק לאחר שחוויות חוויה כזו שבה פגשת את עצמך בצדדיה האפלים של האהבה תהיה מוכן לדבר האמיתי, מחושל יותר ומוכן למציאות. אם אני צריכה לקחת דבר חיובי אחד מהשיר ומה שהוא מסמל עבורי הוא יהיה – אומץ. אומץ להרגיש באמת. רק לאחר שתהיה אמיץ מספיק להיכשל ולהיפגע תהיה אמיץ מספיק לחוות אהבה גם מהצד השני. בינתיים, כמה טוב שיש שירים כמו השיר הזה שבלילה בודד ילווה אותך ויזכיר לך שכמו שיש מקום לכל סוגי שירי האהבה, יש גם מקום לכל סוגי האהבה ולעולם, לעולם אסור להתבייש.