לגופו של עניין: אין גיל מוקדם מדי כדי לדבר על הטרדות מיניות

לפני שנים רבות ראיינתי את השר לשעבר עוזי ברעם. השיח על ההטרדות המיניות, כך נדמה באותה עת, היה בעיצומו, וברעם אמר: "בגלל החשש שיתעורר מתח ארוטי, נושא ההטרדה המינית הפך לבון טון והגיע לקיצוניות מופרזת". אחר כך סיפר שכאשר הגיע למשרד של חברו, עורך דין בניו יורק, נדהם לראות על לוח המודעות שלט: "אל תדבר עם מזכירתך, אל תנהל איתה שיחה אלא בדלת פתוחה, אל תיקח אף פעם אף אחת מעובדות המשרד טרמפ הביתה".

לפני שבוע, בחומוסייה במרכז ירושלים, קרא לי בעל הבית "גיברת". ידוע לכל שאם פונים אלייך במילה "גיברת", משמע את מצויה בשלבים מתקדמים באבולוציה הפרטית שלך. "קראת לי גיברת?", שאלתי בחצי עלבון. "כן, גיברת!", ענה החומוסאי בהתרסה. "תראי מה עשיתן. רוצות ריחוק? שיהיה ריחוק. אתן מפסידות מזה". טוב. פה כבר התקשיתי להתאפק. "הלו, הרחקתם לכת", אמרתי לו. הוא שאף חצי נשימה, והמשיך: "יש לי חברים שלא מוכנים להקפיץ את הקולגות שלהם לעבודה ולשבת איתן באותו רכב, כדי שלא יגידו שניסו לגעת בהן". אני התכוונתי לזה שמי שלא אשם, לא יטיל על עצמו חשד – ולו קל שבקלים, אבל הוא קיבל את זה אחרת. הוא כל כך התרתח, שלא נותר לנו אלא להביא את השיחה, שמתה מיתה משונה, לקבורה.

אתמול אמר לי ידיד יקר שהוא שמח בשמחתי על כך שאני אם לבנים ולא לבנות. "ככה אתם לא צריכים להתמודד עם כל העניין הזה, של הטרדות מיניות", אמר. כל כך הרבה תפיסות שגויות במשפט אחד: יש גם בנים שמוטרדים מינית, כי ככה זה עובד בעולם ששכח דפוסים בסיסיים שקשורים לכבוד בין בני אדם. חוץ מזה, אותם מטרידנים גדלו איפשהו, ואולי לא הקפידו איתם מספיק על הגדרת גבולות הגזרה. אני מסתכלת סביבי ורואה כמה פרצות יש בגדר הזאת של גבולות גזרה. אנחנו, ההורים, משדרים לילדים שלנו בלופ את "החברים של יעל" שעוסק במניעת פגיעות מיניות בילדים והפך לקאלט אצל ילדים. כולנו יחד שרים בגרון ניחר: "הגוף שלי הוא רק שלי", אבל בשטח יש עוד הרבה עבודה: במלתחות של נשים בבריכה או בים אמהות נורא מקפידות – ולגמרי בצדק – לסגור אחריהן את הדלת בזמן שהן מתקלחות או עושות פיפי, אבל נותנות לילדים ולילדות שלהן בחוף הים להתהלך עירומים כי "זה חמוד". גם בבית, כשאנחנו, ההורים, מתקלחים, רובנו מקפידים לסגור את הדלת, אבל כשהילדים, הגם שכבר עצמאים, נכנסים למקלחת, אין לנו בעיה להתפרץ פנימה כדי לקחת משהו. כמה פעמים שמעתם הורים אומרים לילדם: "נו, תן נשיקה" לאורחים שמגיעים? ואם לא בא לו? זה כבר לא הגוף שלו?

עוזי ברעם צדק בדבר אחד: נושא ההטרדות המיניות הפך לבון טון. אתם יודעים מה, הגיע הזמן שכל אחד ישמור את האיברים שלו במקומם הטבעי. אם ידע לשמור על שלו, ישמור גם על של אחרים. אין גיל מוקדם מדי כדי להסביר את זה.

עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11)

אתמול חשבנו שאמא עושה קריוקי בחדר העבודה שלה. שמענו מוזיקה והיא פשוט צעקה בקולי קולות! צחקנו ואמרנו: "היא אומרת שאסור להפריע אבל זה מה שהיא באמת עושה! קריוקי". הצצנו, ומה ראינו? אמא יושבת עם ספר מנגן, זה שבדרך כלל עושה חור בראש להורים, וילדים מאוד מרוצים ממנו. אחר כך הבנתי: "איך שיר נולד" הוא ספר מנגן ראשון בסדרת "צלילי ילדות" עם עשרה שירי ילדים שיוני רכטר הלחין, ומוגשים בעיבודים חדשים: "גן סגור", "מה עושות האיילות", "איך שיר נולד", "הילדה הכי יפה בגן" והשיר הכי חמוד בעולם: "קילפתי תפוז", שמספר על ילד קטנצ'יק שישן כמו בתוך קן, בתוך, נכון, תפוז.

"איך שיר נולד" מאת יוני רכטר, איורים: אסנת פייטלסון, הוצאות "שרברק" ו"דני ספרים", 32 עמודים, 78 שקלים, להשיג בחנויות הספרים

המלצת תרבות

אודה ולא אבוש: אין לי חיבה מיוחדת לקניונים. אבל יש לי חיבה מיוחדת לנוסטלגיה, כך שאם יש לנו על הכף קניונים או נוסטלגיה, הנוסטלגיה מנצחת. נותרו עוד ימים אחדים להיכרות עם צעצועים עתיקים מהמאה ה־19 ומהמאה ה־20, המוצגים בתערוכה "מאז ועד היום", שנערכת בשיתוף עם חנות הצעצועים "ג'ולות" וקניון G בתל אביב. את התערוכה אצר האמן עקיבא וסרמן, בעל אוסף של כ־4,000 פריטים שחולשים על תקופות, ארצות ותרבויות שונות. זה הזמן לבדוק מה היה לנו לפני הטאבלט: עגלת סוס משנות ה־70, שנוצרה על ידי נגר שפירק עגלת תה, עם השפעה רוסית מובהקת ברוח ילדי העשירים; "ג'ק אין אה בוקס" – תיבת נגינה מאמצע שנות ה־50, שנוצרה בהשפעת המקור מגרמניה של ימי הביניים, כשרצו לכלוא שדים בקופסה (וחבל שזה לא עבד במאה ה־20); ועוד.

תערוכת הצעצועים "מאז ועד היום", קניון G צמרת, תל אביב