קראו לה נאוה. היא הייתה מתולתלת ונמרצת. שני שלישים מבנות שכונת בית הכרם למדו אצלה ריקוד ג'אז. השליש הנותר הצטרף אחר כך, אני ביניהן. ידיה המטפסות מעלה־מעלה באוויר תוך ניעות אגן קטנות וקולה עדיין מהדהדים בראשי: "סולם, סולם, חת, שתיים, שָלושַרְבַּע". ואני, איך נאמר את זה בעדינות, יתברך שמו חנן אותי בכישורים רבים. ריקוד אינו אחד מהם, אבל אני דמיינתי את עצמי רוקדת כמו לירוי מ"תהילה". חותלות וטייץ פוקסיה מבריק היו, כך שכל מה שצריך היה כישרון. נאוה, כנדרש ממבוגרת אחראית, עמדה מולי, קציצת הבשן הקטנה, ונדרשה לשאלה הישירה: "נאוה, יש לי כישרון?". נאוה הסתכלה עלי במבט ירוק חודר, הרהרה קצרות וענתה: "אפשר שזה יהיה גם סתם תחביב להנאה".
פרשתי בשיא.
לא יודעת איך זה קרה, שהפכתי וריאציה של נאוה. אין בלבי עליה, חלילה, אבל היום, גם אם יכיש אותי נחש, לא ארקוד ואמשיך לצעוד בת"ס תס"ח. כל ההקדמה הזאת כדי להגיד סליחה לחבר אחד חמוד שכתב ספר לבנו וסיפר לי עליו בהתרגשות אחרי שעשה חריש עמוק אצל עוד אנשים. הוא אחד מבין חברים רבים שכתבו ספרים לילדיהם. לא כולם סופרים דגולים, אבל אני, הגרסה המשופצת של נאוה, הייתי מוכרחה להגיד לו בדיוק מה אני חושבת. איזו סתימות, איזו ערלות לב, איזו נוקשות מצדי. הרי כבר מזמן הבנתי שבמקום שבו מונחת האהבה, האמת הופכת חסרת משמעות. ובכל זאת, מבקרת הספרות שבי לא יכלה להתאפק ואמרה את האמת כולה. "כל כך הרבה ספרי ילדים אני מקבלת לביקורת בשבוע, למה לך", אמרתי לו. "תדפיס לעצמך ולמשפחה כמה עותקים וזהו". עכשיו, אהבה אסור לעצור. גם לא מנימוקים של מקצועיות. פשוט לא. אז הנה מנחת סליחה בדיעבד, ומנחת בהצלחה למפרע, לכל ההורים שרוצים לכתוב ספרים לילדיהם. שאו ברכה. מהי המנחה?
הרצאה שנשאה גולדברג בשנת 1956 במסגרת אירועי שבוע הסופר והספר העברי. אגב, כל הכרטיסים נמכרו מראש, כולל מקומות עמידה. וכך אמרה: "הכתיבה לילדים דורשת מן הסופר ראשית כל דבר חשוב מאוד – שהוא עצמו יזכור את ילדותו והוא ידע מה זה ילד, שהוא יזכור את המשמעות המיוחדת שיש לדברים בילדות, אותם הדברים שאנו זוכרים לא לפי סיפורי המבוגרים, אלא שאנו זוכרים עוד מילדותנו, משום שהיו חשובים לנו".
על נושא המגדר וההבדל בתחומי העניין של בנים ובנות, אמרה: "ילד, ואפילו עד גיל 12, אינו אוהב ברוב המקרים שירים שהם רק השתפכות נפש... בשיר צריכה להית עלילה... לשיר לירי מגיע האדם מאוחר יותר. הבנות מקדימות קצת בזה, אבל הבנים בדרך כלל אוהבים יותר עלילה...". לכותבי סיפורים לילדים הקדישה את העצה הבאה: "בפרוזה לילדים יש גם כן בעיות מיוחדות במינן. אחת הבעיות היא ההכרח הגמור של סוף טוב, ה'הפי אנד'. זהו דבר שאי אפשר בלעדיו בספרות ילדים... הסיפור אינו מוכרח להיות תמיד עצוב, אבל הסוף מוכרח להיות יפה – גם לילד קטן, גם לילד גדול יותר".
והיה לה מה לומר על הנמכת השפה כמובן, כבר אז: "מישהו כתב כאן באירוניה כי לדעתו יש לפתוח קורס לפישוט הלשון לכמה סופרי ילדים. כאן, לדעתי, יש שגיאה יסודית אחת בהערכה. השאלה אינה במליצה, כי אם המליצה יפה – הילד יאהב אותה... אם הלשון היא קצת מעל ללשון היומיומית, אין זה חטא – זה יפה מאוד".
זהו. תכתבו לילדים שלכם.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11)
פורים מתקרב, ואני נזכר שלפני שנה אחי הגדול התחפש לדרדס וצבע לעצמו את הפנים בכחול. שבועיים אמא ואבא התרגזו כי נשארו לו מלא סימנים כחולים על הפרצוף, ובכל פעם שהוא נגע במשהו כולם ידעו שהוא עבר שם. השנה אמא אמרה שמי שרוצה לצבוע את הפנים שלו מאיזושהי סיבה, שינסה סוג אחר של צבעים. אז ניסיתי מארזי צבעי פנים של פרוזן. ניסיתי קודם למרוח על הזרוע כדי לראות שלא מתחילה תגובה אלרגית או משהו, ואז צבעתי לאמא את הפנים. זה לא יורד בקלות: צריך גם להשתמש במגבון וגם לשטוף את הפנים בסבון. יש כאלה שיחשבו שזה יתרון ויש כאלה שהפוך.
פרוזן מבית דיסני, מגיל 5 ומעלה. ברישיון משרד הבריאות. מחיר: 20 שקלים, ברשתות הפארם והפנינג
המלצת תרבות
זמן שהמאבק בישיבה הממושכת של הילדים שלנו מול המסכים מקבל בכל יום פנים שונות, אפשר להתנחם באתר שמצליח לשלב בין אהבת הספר למסך. "זוז – בית לסיפורים" (www.zuztv.com) הוא אתר אינטרנט חדש לילדים המציע עולם תוכן מקורי של סיפורי אגדה, חוויות, הרפתקאות, הפעלות ומשחקים לילדים (4־7) שרוצים לבד ולכאלה שמתחשק להם לבלות עם ההורים. נכון, לוקח קצת זמן להבין איך עושים דברים באתר ומה המשמעות של כל אייקון, אבל הסבלנות משתלמת: האתר מחבר את הילדים לסיפורי עמים ולעולם האגדות ומציע עשרות סיפורים, משחקים וסרטונים, המחיים את עולם הדמיון בשילוב איורים, צלליות ואפקטים קולנועיים, לצד דמויות המוצגות על ידי שחקנים מקצועיים. אבירים ודרקונים, פיות ונסיכות, מפלצות חמודות וחברים מוגשים באמצעות סיפורים ("אגדות לילה"), שחקנים ("שיר ותפר") וגם מערכוני נונסנס לילדים ("כישופית").