השבוע טיילתי במגרש הביתי שלי - מרכז ירושלים. אולי הספקתם לשכוח, אבל חלף זמן קצר בלבד מאז הפיגוע באוטובוס, ופיגועים כידוע מותירים את רישומיהם בכל מקום. הראשונים להיפגע הם סוחרי מרכז העיר ואנשי שוק מחנה יהודה. בין החנויות הסגורות לחנויות השוממות הסתובבו משפחות שקנו בגדי חג. נכנסתי לחנות סדקית. כן, יש עוד דבר כזה. כפתורים, חוטים, אביזרי אופנה. ושם היא הייתה במלוא הדרה - מלכה, הגננת האהובה שלי מגיל 3.
הוצפתי בזיכרונות של קבלות השבת שערכנו בגן, ריח החלות הקטנות והציורים החגיגיים. היא, מצדה, הצליחה במשפט אחד לאפיין אותי, בדיוק כפי שזכרה. ואפיון כזה שום מכון יומרני לא יכול לעשות טוב כמוה. חשבתי כמה אדם אחד, גם כמעט ארבעה עשורים אחרי המפגש, הוא חלק בלתי נפרד ממני. מלכה ישבה אצלי בלב, ואם אני מנסה לפענח מדוע, יש סיבה אחת המצטרפת למעלותיה המובנות: היא הסתכלה עלי וראתה אותי. כך זה היה כשהייתי בת 3, כך זה היה באותו מפגש מחודש.
***
בדרך חזרה עברתי ברחוב בצלאל. החיים שלי נטועים בעיר המטורללת הזאת. באמצע הרחוב השתרך פקק של אנשים שמוטי כתפיים, עם סלים כבדים וארגזים. אחריהם השתרכו ילדים קטנים במבטים כבויים. “מה זה?", שאל אותי הבן שלי. “שאל מי אלה, לא מה זה", עניתי לו. “אלה אנשים כמוני וכמוך. אזרחים כמוני וכמוך במדינת ישראל, אבל כמעט אף אחד לא רואה אותם. זה מרכז חלוקה של מוצרי מזון, כי הם לא מצליחים לקנות בעצמם.
עכשיו תשאל מה זה". שאל ועניתי. אני לא סוציולוגית גדולה, אבל בני אדם אני מבינה. “אין ציבור עני", כתוב בתלמוד הירושלמי, שבא לומר: ציבור מאורגן אינו רשאי לפטור את עצמו מפעולות שדורשות הוצאות כספיות מתוך טענה של חוסר אמצעים. ואם תשאלו אותי, הם צדקו. העוני מסיר את כל המסכות שלנו, השבעים, ומראה מי אנחנו באמת. כי בתכלס, בלי יותר מדי צלופן מרשרש וצבעוני, אנחנו אומת סטארט־אפ של פחדנים, שמעדיפים ללכת ולהפגין למען שוויון כלכלי, אבל צופרים כאחוזי אמוק כשיש להם פקק של אנשים עניים שמפריעים להם להגיע אל מחוז חפצם.
קראתי כמה מחקרים על עוני: של מרכז טאוב, של יוניצ"ף, של ארגון “לתת", של הביטוח הלאומי עם ההוא עם מצנח הזהב שיושב בראשו ומפלבל בעיניים כשמדברים איתו על מצבו העקום של המוסד הזה, ועוד כמה. כולם תמימי דעים: לחלק גדול מהילדים שחיים בעוני נמחק ההווה כילדים. תקווה היא גורם שנעדר מהעתיד שלהם, משמע - העוני הוא פגיעה נפשית שהשפעתה הכלכלית בעתיד עלולה להיות קשה. אז בגלל שכבר מזמן הבנתי שרובנו דואגים רק לעצמנו ואלטרואיזם הוא מאיתנו והלאה, הנה עוד מסקנה מהמחקרים שקראתי: הנזק הכלכלי הישיר למדינה מעוני ומאי שוויון הוא עצום. יש משהו מצוין במנגנון הזה, כי העוני, כידוע, מנוול. לא את העניים הוא מנוול, כי את אלה שנשארים מבוססים ולא טורחים להסתכל עליהם. רק שלא נלך מן העולם שבעים אך עניים ממעש. את “עניים ממעש" לא אני המצאתי. כל מי שקצת מכיר ולא בעט לגמרי במקורות שלו, יודע שהצירוף שאול מתפילת “הנני העני ממעש" שאומרים לפני תפילת מוסף בימים הנוראים. פירוש הביטוי הוא “מי שאינו יכול לזקוף לזכותו פעולות של ממש. דל מעשים". עכשיו נראה אתכם מסתכלים להם בעיניים, ובאים איתי להפגנה למען אחרים. הילדים שלי יבואו, זה בטוח.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11)
ילדים ולמבוגרים יש מנגנוני שמיעה שונים, בזה אני בטוח. מצד אחד אומרים שמבוגרים שומעים טוב יותר, מצד שני, אני רואה שכל מיני משחקים שלא מזיזים לי ולאחי מוציאים מהדעת את ההורים שלי. אני מסביר: יש לי “אוטובוט" חדש, שזה רובוט שהופך למכונית ולהפך (יש כל מיני דגמים. לי יש בוגטי). זה מגניב ביותר. הוא משמיע מוזיקה ואפשר להניע אותו ולהסיע אותו עם שלט רחוק. אבא, שהוא בן 46, עמד והתפעל מזה לגמרי אבל שם ידיים על האוזניים. רון, שהוא בן 3, אמר שגם הוא רוצה אחד, ועידו, שהוא בן 5, אמר שהוא לא מבין איך זה הופך למכונית ולרובוט. רק אמא שאלה: “איפה כפתור ‘השתק?!’ יש אנשים עובדים בבית הזה!".
Transforming Autobot של MACHINA. יבואנים: “טופ פליי ישראל", 220 שקלים. מגיל 6
המלצת תרבות
מיד הלעיזו על אנשי היישוב הישן הירושלמי שהם חיו מכספי החלוקה. התערוכה “בעלי מלאכה" - שמוצגת במוזיאון חצר היישוב הישן ומתאימה במיוחד לדור שלא ידע את האפרכסת - מעידה כאלף עדים שהיו בהם אנשי עבודה ועמל רבים. מצחצח נעליים, משחיז סכינים, מגהץ תרבושים ונפץ כותנה הם רק שלושה משמות בעלי המקצוע שנעלמו מן העולם עם הגעת הקדמה לארץ הקודש, וזו הזדמנות מצוינת לבקר באחד המקומות המקסימים שברובע היהודי בעיר העתיקה. שימו לב גם לתערוכת “סיפורים יוצאים מן הכלים", המלווה בקטעי קריאה המושמעים באוזניות למבקרים.
מוזיאון חצר היישוב הישן ע"ש יצחק קפלן, אור החיים 6, הרובע היהודי, ירושלים. טלפון: 02-6276319. מחיר כרטיס משפחתי: 40 שקלים. 9 שקלים לילדים ולגמלאים, 18 שקל למבוגר