לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה נוהגים בבתי הספר ובגנים לשוחח על היום החשוב והמשמעותי כל כך לעם ישראל, אך מסתבר שהשיחה מעוררת לעיתים אצל ילדים תחושות פחד. מסתבר שכבר בגן החובה ובבית הספר היסודי בכיתות א', מספרים לילדים סיפורים קשים וכואבים. הסיפורים כוללים עובדות דרמטיות על כמיליון וחצי ילדים כמותם שלא זכו להגיע לבגרות, לשחק או ליהנות. הם שומעים על מקרים בהם ההורים לא יכלו לספק להם הגנה כאשר אחרים רצו לפגוע בהם ושדברים פשוטים כאוכל ומים לא היו בנמצא למשך תקופות זמן ארוכות. מציגים בפניהם תמונות ולעיתים דרך שירים וסיפורים על שאותם ילדים הובלו למוות אכזרי בתאי גזים בעוד הוריהם צועקים בחוסר אונים. סיפורה העצוב של אנה פרנק שחיה בסתר וסיפורו של יאנוש קורצ'אק מוסיפים להמחשת חוסר האונים מול הרוע האין סופי והסוף המר מכל- מוות.
חשוב לדעת כי ילדים בגילאים צעירים, עד גיל 10 בדרך כלל, מצויים בעולם די מוגן ובטוח ויחד עם זאת חופשי ואפשרי. ביטחונם בעולם נבנה והם רוכשים אמון בהורים כמבוגרים שיגנו עליהם בעת הצורך. מפגש זה עם המוות ועם חוסר יכולתם של הורים להגן עליהם הוא בעייתי בגילאים צעירים. בארץ בתקופה זו ישנה עלייה משמעותית ברמת החרדה אצל ילדים רבים וילדים סובלים מסיוטי לילה ופחדים מרובים. מבחינתם של ילדים צעירים נתפסת השואה כדבר ממשי המאיים על קיומם גם היום.
"אני פוחד שיבואו אנשים רעים וייקחו אותי ואת המשפחה שלי לנאצים והם יהרגו אותנו" אמר לי ילד בן 6 שהגיע אלי לטיפול בקליניקה. "יש לי סוד" אמרה ילדה בת שש וחצי "אני מחביאה אוכל כדי שהנאצים לא יעשו לי מה שהם עשו לאנה פרנק".
חשוב לזכור כי ילדים חווים את תקופת יום הזיכרון לשואה ולגבורה כדבר מאיים, מוחשי המסכן אותם ואת בני משפחתם. חשוב וכדאי לשתף ילדים בהיסטוריה של עם ישראל ולהסביר להם על הנורא מכל - השואה, אולם יש להתאים את התכנים לגילם של הילדים ולהימנע מסיפורי זוועה. יש לזכור סיפורים הקשורים לשואה נראים למבוגר אולי סבירים אבל אם נתבונן דרך עיניהם של ילדים הם יכולים להיות מפחידים ומאיימים וליצור חרדה ממשית.
ד"ר סוזי קגן מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה, בעלת מרכז לטיפול רגשי בילדים ומבוגרים.