בזיכרון הפרטי של כל ישראלי חקוקים רגעים ותמונות ממלחמות ישראל שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי. השנים חולפות ונדמה שהדברים חוזרים על עצמם. הזמן לא באמת משנה את צורתם של הכאב, הצער והאובדן. ומי שהיו ילדים במלחמת לבנון הראשונה, נדרשים היום להסברים על המצב לילדים שלהם עצמם. 

איך בכלל אפשר להסביר לילדים בכל דור ודור מהו שכול ומהי יתמות? כיצד מסבירים להם על המצב הביטחוני ומונעים, ככל האפשר, חרדות בעקבות המצב? מאיזה גיל כדאי להכניס אותם לנושא השכול במקרי מוות שאינו טבעי? "מבחינה פסיכולוגית אין מונח כזה מקרה מוות טבעי או לא טבעי", אומרת ד"ר איריס לבנשוס-ארליך, פסיכולוגית שיקומית ומרצה במכללת לוינסקי. "המוות הינו חלק בלתי נפרד מעולמנו. גם אם מדובר במוות של אדם מבוגר מאוד, שהיה קרוב לילד, החוסר יורגש. נדבר עם ילדים על מוות, כאשר זה קורה, וכאשר זה רלוונטי להם.

בימים אלו כאשר החיים שלנו מלאים בדיבורים על הרוגים, הטלוויזיה משדרת מהלוויות והדבר נישא באוויר, אנחנו נסביר לילדים שזה רלוונטי להם, ונחסוך ממי שלא. כלומר, לילדים בגיל הגן ששואלים על המלחמה ועל האזעקות, אין צורך להסביר על החיילים ההרוגים. לעומת זאת לילדים בבית ספר יסודי, או אפילו גן חובה, שחשופים לחדשות ומבינים את משמעותה של מלחמה, יש צורך להסביר ברמה המתאימה".

צריך לזכור שילדים מכירים את המושג מוות מגיל צעיר מאוד. כבר בגן נראה ילדים ש"הורגים זה את זה" תוך כדי משחק דמיוני. ילדים יחוו מוות של קרובי משפחה מבוגרים, וגם מוות של חיות מחמד. הנרטיב של מוות, בין אם נרצה ובין אם לאו, הוא חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית. "החל מגן טרום חובה, אנחנו מקדישים יום שלם לעניין המוות, יום הזיכרון, ובהמשך יום נוסף, יום השואה", אומרת ד"ר לבנשוס-ארליך, "כך שהמונח קיים ושגור.

מה ילדים בכל זאת מבינים? עד גיל שלוש, הילד לא מבין את המונח מוות, אבל ירגיש בחסר. מגיל שלוש עד גיל שבע, אך לפעמים קודם לכן, תלוי בהתפתחות הקוגניטיבית של הילד, הילד מבין את המשמעות של המילה מוות, מזהה את החסר, אבל מתקשה להתמודד עם הסופיות. לאחר מכן, מתחילה להבשיל הבנה של הסופיות מאחורי מונח זה. ועדיין רק בגיל ההתבגרות המונח מקבל את משמעויותיו האמיתיות".

משפחה חזקה

ההתמודדות עם המוות היא חלק אינטגרלי מההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית, ולכן ילדים ישאלו שאלות, יתעניינו ויעסקו בנושא, גם ללא טריגר חיצוני, ובוודאי בתקופה כזו כאשר הנושא עומד באוויר כל הזמן. "שאלות של ילדים החל מגיל הגן, כגון מה יקרה אחרי שאת, אמא, תמותי, האם ילדים יכולים למות ואפילו איך מרגישים שמתים, אלו שאלות נורמליות לחלוטין", אומרת ד"ר לבנשוס-ארליך.

מה עונים לילד שנדרש לסוגיית המוות?

"את האמת, אבל לא את כל האמת, ולהתאים אותה לרמה של הילד. ילד שמכיר חייל שנהרג, היכרות קרובה או רחוקה, יבקש לקבל הסברים. ההסבר צריך להתמקד במה עומד לקרות, ופחות במה קרה. אין מקום לתיאורים גרפיים אבל יש מקום לפרט מה עומד לקרות עכשיו. הסבר לגבי הלוויה, וההתארגנות לאחר מכן וכדומה. נדגיש את מה שיש וניתן עוגנים בהם הילד יכול להיאחז. למשל שהילד נשאר עם אמא, והם משפחה חזקה.

"כשיש סבא וסבתא שיעזרו ויש חברים מהצבא שתמיד יהיו שם לעזור ועוד. בגלל שהילדים לא לגמרי מבינים את המונח, הם יחזרו וישאלו. וחשוב לענות להם, בסבלנות ובעדינות, ולנסות לבנות סיפור שלם איתו הילד יכול לחיות. הרעיון שעומד מאחורי בניית סיפור הוא שכאשר מידע הוא עקבי וברור, ניתן להמשיך הלאה. לעומת זאת, חורים בסיפור קוראים לנו לחזור אליהם שוב ושוב. גם לילד שרק חשוף לחדשות ושואל שאלות, נענה באופן תואם. נסביר מה קרה בקצרה, ומה עומד לקרות לו ולמשפחה שלו. ושוב נדגיש את הכוחות, ופחות את הקשיים".

ממה כדאי להימנע?

"הדבר הכי חשוב הוא להימנע משקרים. נספר את האמת ורק את האמת, אבל לא את כל האמת. למשל, חייל שנהרג מאש כוחותינו. ילד צעיר לא צריך לדעת מזה, אפשר להגיד שהוא נהרג בקרב. זאת האמת, רק לא כולה. הסיבה לכך היא שגילוי שקר הוא תמיד קשה, ויוצר חוסר אמון דווקא במי שנשאר".

מה עם סיפורים כמו "הוא עלה לגן עדן", "הוא בשמים" וכדומה?

"אלו אינם שקרים אלא אמונות. לכן, רצוי שהורים יגידו לילד את מה שהם מאמינים בו. מי שצריכים לנקוט יותר זהירות הם המורים והגננות, שצריכים לעשות תיאום עם ההורים לגבי מה סופר לילד. כאשר מתעורר קונפליקט בין ילדים לגבי מה באמת קרה, אז יש מקום לציין כי יש אנשים שמאמינים בדברים מסוימים, אבל תוך כדי האירוע חשוב להעביר לילד את מה שההורים מאמינים בו. חוויית האמונה המשותפת היא חוויה עוצמתית ומחזקת. חשוב לציין כי מאחר והחשיבה של ילדים היא קונקרטית, ילדים רבים יחפשו משהו קונקרטי להיאחז בו. זכורה לכולם התמונה של בנו של מיכאל כהן ז"ל, שמת בשנה שעברה, שמחבק את הקבר כמו שמחבקים אבא. הצורך של הילדים בהמחשה קשור לצורת החשיבה שלהם, ואינה תלויה באמונה זו או אחרת של ההורים. לכן, צריך לאפשר אותה".

מעבר לכך, אומרת ד"ר לבנשוס-ארליך, חשוב לאפשר לילד להביע את רגשותיו אבל לא לכפות עליו לדבר: "יש ילדים שיעדיפו לא לשתף, וחשוב לתמוך בהם באמצעות מגע, זמן איכות ואפילו צפייה משותפת בטלוויזיה. כי לא תמיד יש צורך במילים. ולא פחות חשוב, לחתור לחזרה לשגרה. כמובן שהדברים לא יחזרו להיות כפי שהיו, אך יצירת שגרה חדשה היא גם סמל לכך שיצאנו מהמשבר. צריך לזכור: בימים אלו נושא המוות והשכול נמצא בכותרות. אבל הוא סובב אותנו תמיד, וחשוב לדעת להתמודד עמו. ואם מרגישים שלא יודעים, ומרגישים אבודים חשוב לפנות לייעוץ, אפילו קצר, כדי לקבל כלים להתמודדות".

לא שוברים שגרה

מה קורה כשאחד ההורים יוצא למילואים? הדבר החשוב ביותר הוא שמירת השגרה, אומרת רבקה פישמן, פסיכולוגית קלינית ומנהלת רשת "התחלה חכמה" של מעונות לגיל הרך בחברה למתנ"סים ומרכזים קהילתיים. כשנכנס גורם מפחיד ולא מוכר, כמו אב המשרת בעזה ואזעקות, השגרה של הילד נשברת והדבר ועלול לגרום לחרדה.

לכן חשוב שבסביבה יהיו אנשים שהוא מכיר, שיישמר סדר יום מובנה עם כמה שפחות שינויים, שעות רגילות של שינה, אוכל ומשחק. וחשוב לא פחות - לענות לשאלות שצצות בצורה עניינית, אבל לא לענות על מה שלא נשאל ולהכביר בפרטים.

עניין של גיל

עוד מוסיפה פישמן שההתייחסות צריכה להיות בהתאם לגיל. בעוד שילדים מעל גיל 10 מבינים את מלוא הסיטואציה, ונחשפים לתשובות לשאלותיהם באופן עצמאי, ילדים צעירים יותר זקוקים למבוגר שיתווך את המידע באופן הנכון.

ילדים בגילאים שנתיים עד ארבע שואלים לרוב שאלות קונקרטיות של כאן ועכשיו - הם מבינים שצריך לרוץ לממ"ד בעת אזעקה אבל לא שואלים מדוע צריך לבצע את הפעולה. הוא בדרך כלל ישאל "איפה אבא?", "למה אבא לא בא לאכול?", ולא "מה אבא עושה עכשיו?" או "האם מסוכן איפה שאבא נמצא?".

ילדים בגילאים ארבע עד שבע מתחילים לרוב בשאלות קונקרטיות אך ממשיכים עם התשובות הלאה בניסיון להבין את הסיטואציה העמוקה יותר. הם ישאלו "למה צריך לרוץ באזעקה?", "למה יש אזעקה?", "מה יכול לקרות אם לא נכנס לממ"ד?", "איפה אבא נלחם?", "האם זה רחוק מאוד ומה הוא עושה שם?".

ילדים בגילאים שבע עד תשע יתייחסו באופן רגשי, ויגידו "קשה לי", "אני מפחד", "עצוב שחיילים מתים", "איך את יודעת שאבא בסדר? לא דיברנו איתו הרבה זמן". לכן ההתייחסות שלנו צריכה גם להכיל את הרגשות וגם לשתף ולהראות שגם לנו קשה. חשוב לתת לילד תפקיד בעת אזעקה, כגון לשמור על האחים הצעירים או להדליק את הטלוויזיה בממ"ד או להיות אחראי משחקים בממ"ד - וכך להסיח את הדעת מהפחד לכיוונים אחרים.


לכל שאלה תשובה -מה עונים לילדים כשהם מעלים שאלות בנוגע למצב?

שאלות על שלומו של ההורה:

"אבא בסדר, לא קיבלנו שום הודעה. כשמישהו נפגע מודיעים למשפחה שלו".

אני מפחד שיקרה משהו לאבא: 

"גם אני מפחדת. אבל אבא שומר על עצמו, ועושה את מה שאומרים לו לעשות. אני מקווה שאבא וכל החברים שלו יחזרו הביתה בשלום".

אז למה אבא לא מתקשר?

"אבא מאוד עסוק, גם אני לא תמיד יכולה לענות כשאני עובדת. אני מבטיחה שכשהוא יוכל אבא יתקשר כי הוא מאוד אוהב אותך".

מי הרג את החיילים?

"החיילים שלנו נלחמים באנשים שרוצים לפגוע בנו ולפעמים האנשים מצליחים לפגוע בהם".

מה אבא עושה שם?

"אבא נמצא עם החיילים החברים שלו הם שומרים על מדינת ישראל והאנשים שחיים בה".

הוא הורג אנשים?

"הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להגן עלינו ועל עצמו".

מה זה להילחם?

"זה כמו שאתה רב עם ילד אחר, אתה מגן על עצמך וגם מנסה להחזיר לו".

צילומים: הדס פרוש, רויטרס