פינת ההורים: הגיעה תום תקופת האחריות

שחסמה אותנו באופן מוחלט. נכנסתי לסניף הסופר־פארם וביקשתי להסב את תשומת הלב של בעל הרכב במערכת הכריזה. לא הייתה תגובה. נכנסתי לקפה הסמוך, וגם משם לא צמחה הישועה. אחרי עשר דקות הגיע ירום הודו. הסתכלתי לכיוון שלו. לא הוצאתי הגה. מין תחושת בטן כזאת שהניסיון מביא שזה לא האדם ליצור איתו דיאלוג. "אל תסתכלי עלי ככה!" צעק עלי. בלי התנצלות, בלי כלום. אני לא בסדר. הבנתם? הבעתם של הילדים שלנו, שישבו במכונית, הסגירה את פליאתם. "שבת שלום, אח שלי", ניסיתי את מזלי. "לא אח שלך. אל תקראי לי אח שלך", צעק. "שבת שלום", אמרתי. צודק, לא אח שלי. מי רוצה אחים כמוך. "את לא יכולה לחנך את העולם", הזדעקה האישה הבוגרת והחבוטה החיה בתוכי. האישה השנייה שבתוכי, זו ששומרת בקנאות על תום הלב שלה, סירבה לקבל את הדבר. היא באמת לא מבינה מה לא ברור בזה שזכותה הבסיסית לא להיחסם ולהיות בעלת חופש תנועה. היא רוצה להגיד למגונדר עם הלקסוס שהוא לא לבד בעולם. שרק יסתכל מסביב ויבין את זה. לא מסובך, אפילו לאחד כמוהו.

ולעניין אחר, לכאורה לא קשור, אבל קשור בהחלט. בזמן שכולנו פירקנו פשטידות, קישים ולזניות־שמזניות, כל מה שרצתה ג', אמא לבן 9 שסובל מאלרגיות קשות מאוד, לארגן בבית הספר חגיגת שבועות ללא חלב. מה זה קשות? אם אחד מחבריו לא שוטף ידיים ונוגע בו אחרי ששתה שוקו או נהנה מכריך גבינה צהובה למשל, הוא עלול למות. ככה קשות. בשנה שעברה היא עוד הייתה יחסית שקטה, כי מטעם משרד החינוך ומשרד הבריאות הוצמדה אליו סייעת ששמרה עליו מקרוב. השנה זה כבר סיפור אחר: במשרד החינוך ובמשרד הבריאות החליטו שלילדים בכיתה ב' תוצמד סייעת למשך שלוש שעות ביום, בטענה שהם מסוגלים לגלות אחריות וערבות הדדית על שלומם ובריאותם שלהם ושל חבריהם. לילדים בכיתה ג' בוטלה הזכאות לחלוטין, כי הם "הגיעו לעצמאות טיפולית המקובלת לגילם". ג' היא אחת מבין 40 הורים לילדים אלרגים ברמה מסכנת חיים, שעתרו ממש לקראת החג לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד זיוה ארנסטי. בעתירה הם דורשים דבר בסיסי: להחזיר את הסייעות לילדים בבתי הספר. אני חוזרת לחגיגה נטולת החלב שניסתה ג' לארגן בבית הספר. אתם יודעים מה ענתה לה אמא אחרת, בשר ודם? "לא מעניין אותי. שבועות זה חג החלב. לא יום המעשים הטובים".

אם לא הבנתם מה הקשר בין ההוא שחסם אותנו לעתירה, אני חוששת שיש סיכוי שאתם חלק מהבעיה.
 

אין ולא תהיה בעולם עבודה מפרכת יותר מעיתונות. תראו מה הייתי צריך לעשות: לאכול ארבעה קרטיבים מסוגים שונים במכה, ואם זה לא מספיק, אחד מהם הוא של נסיכות דיסני. אני! נסיכות! בקיצור, החלטתי להתרכז בטעם. אני מתחיל: "נסיכות דיסני" זה קרטיבים בטעמי תות ודובדבן טעימים מאוד. "גיבורי־על" זה קרטיבים בטעם אננס, ענבים ואבטיח שמגיעים עם דמויות חמודות שאפשר להלביש על עפרונות. בוב ספוג לא דומה בכלל לבוב ספוג, ויש לו טעם של פירות, ומקס ענבים הוא בטעם ענבים. אני אוהב ענבים ולא ממש מבין מה הקשר ביניהם לטעם הזה, אבל זה טעים בכל זאת. בקיצור, אני מבין דבר אחד: לילדים ולמבוגרים יש חך שונה. אמא לא אהבה בכלל, אחי ואני טרפנו, וכשההורים עיקמו את האף בגלל שטרפנו, הקראנו להם מהאריזה: "מכיל חומרי טעם וריח וצבעי מאכל טבעיים בלבד".

 

 

 

באבולוציה של כל הורה מגיעה העת שבה הוא עומד מול ילדו ומנסה לחשוב איך לעזאזל הוא משיב על השאלה שכה קיווה שלא תגיע, ולמרות זאת, הגיעה גם הגיעה. הכוונה כמובן ל"איך באים ילדים לעולם". אותו הורה יתבונן לאחור וישחזר את התשובה שקיבל הוא עצמו כילד כאשר עסק באותה סוגיה ממש. מהר מאוד הוא יגלה שגם הוריו עמדו נבוכים, וכן הלאה. סופי בלקאול כתבה ספר מתוק במיוחד שעוסק בשאלה, ובו היא נכנסת לנעליו של ילד סקרן ושולחת אותו למפגש עם שלל התשובות המשונות שהוא מקבל מהחכמים המבוגרים שמסביבו. נכון, הספר לא פותר את העניין (התשובות עוברות בין זרע, ביצה, חסידה וכו'), אבל הולם את צורכי הסקרנות של קטנטנים. שימו לב לאיורים משובביהלב של בלקאול.

"תינוקות לא צומחים על עצים", כתבה ואיירה: סופי בלקאול, מאנגלית: יעל שכנאי