כמי שהייתה הגברת הראשונה של הבניין במשך שנים ארוכות, כלומר, רעייתו של ראש הוועד, זאת שפותחת את הדלת לאנשים בשעות לא שעות כדי לחטוף קיתונות של ביקורת וניג'וסים על הראש, חיפשתי וחיפשתי, ואז מצאתי: יש תפקיד אחד יותר כפוי טובה מלהיות חבר בוועד הבית: להיות חבר בוועד הורי הגן/בית הספר.
אמת ידועה לכל היא שהעולם מתחלק לשתי קבוצות: בראשונה שוכנים אלו שבוחרים לפעול כדי לשנות את הקיים, ובאחרת אלו שמתבוננים מהצד ומקטרים. תת־קבוצה נוספת היא האו"מניקים, שיושבים בצד ושותקים. לאלו אקדיש בהזדמנות הקרובה טור נפרד.
טרם כניסתו של הילד שלנו לגן של הרשות המקומית, ההורים סביבי הציעו לי להצטרף לוועד ההורים כדי להיות מעורבת במה שקורה ולהצליח להשפיע. לעצות טובות אני מצייתת ולכן באמת הצטרפתי. המנגנון עבד יפה: ישיבות רבעוניות בנושאים שמוגדרים מראש אחרי דוא"ל שיצא לכלל ההורים שבוועד והזמין להעלות נושאים חשובים ונוכחות של מנהלת המסגרת והדמויות המרכזיות בה (סגנית, גננת משנה) סביב שולחן עגול. למעורבות הזאת יתרונות רבים: אני משמשת דוגמה לילד שלי, מהווה במה לקולם של הורים, נחשפת לדעות נוספות שלעתים קרובות אני אפילו מוצאת בהן עניין ויש לי יכולת לשפר את הטעון שיפור.
ממקומי שם, אני יודעת שיש השפעה. השאלה הגדולה היא איך קורה שבכל מקום שבו מתרכזים בני אדם, כל סוג של כוח הופך לשררה. מה קורה לברז הזה, של הכוח, שחדל מלהוציא מים צלולים של שינוי, ומתחיל להשפריץ נוזלים עכורים.
קחו למשל את סוגיית השי למורה/הגננת/הסייעת לקראת סוף השנה. פתאום כל דרי קבוצה ב' ותת־קבוצה ג' יודעים להשמיע את קולם. ויש להם המון מה להגיד והו, כמה שאלות. צריך? לא צריך? מי אחראי לזה? מה התקציב שיהיה? ומה הדגש? תשומת לב או משהו פרקטי? אישי או משהו לטובת התפקיד? "תעירו אותי ביולי! סיוט! שוב הגענו לנושא המתנות לצוות!", אמרה אמא אחת, "אני בכלל לא מבינה למה לתת להם שי. הם מקבלים משכורת", ענתה אמא אחרת.
סבא שלי נהג לצטט בחיוך את הפתגם "שונא מתנות יחיה". "מי יחיה?", הוא היה שואל, "זה שנותן או זה שמקבל?".
אז ככה: כדי לנסות ולהביא את הדיון הזה לקצו: צריך ונכון להעניק שי לצוות. למה אני חושבת ככה? כי אם היו לוקחים מאיתנו את המתנות של ראש השנה, פסח, יום המשפחה, חנוכה ועוד, זה היה מבאס. לא שאני מקבלת מתנות חלילה. כעצמאית במדינת ישראל, החבילות היחידות שמגיעות אלי הן סטפות של חשבונות לתשלום ממס הכנסה ומביטוח לאומי, השם ייקום דמי. בן זוגי, איש האוניברסיטה, הוא שמקבל את השי, ואתם יודעים מה, זה נחמד. כל עובד באשר הוא רוצה פידבק שמחופש למתנה, ואין בזה שום דבר משחית.
נכון, אני כבר לא מהדסת במדרגות בבניין ומנופפת לשלום לדייריו בקומה מתוחה, אבל בשמי ובשם פעילים אחרים שטרם אמרו נואש, אני מבקשת בהבעה ממלכתית: תשאירו את הדברים האלה להורים כמונו. אתם רק תיתנו את הסכמתכם כדי שהמתנה תהיה מכל הלב.
עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (11.5)
תמנון כדורסל למים של Little Tikes, יבואנית: "צעצועי אילנית", מחיר: 70 שקל
המלצת תרבות
כשאחד מילדי הבית היה קטן, הוא שאל את סבתו, אז בת 56, האם היא הייתה במעמד הר סיני. כמה שנים אחרי כן, ניסה להבין מה עושים עם השפופרת של טלפון חוגה ואיך בכלל מסתכלים על זה. המפגש בין ילדי הדיגיטל לעולם שהיה פה עד לא מזמן יכול להיות מרתק, וכאן אנחנו מגיעים לתערוכה חדשה שעוסקת בשאלה מהי ילדות חיפאית. התשובות מגוונות: טיפוס על אורנים וריח עץ התאנה, חוף הים, אוטובוס של שבת בבוקר, בריכת בת־גלים ובריכת הפועל, הקרנה יומית של סרט בבית קולנוע - אלו הם מעט מן הזיכרונות של ילדי העיר, שחזרו ועלו בתשובה לשאלה.
בתערוכה שאצרה ליאת מרגלית (יועץ מדעי: פרופ' עוז אלמוג) מוצגים עשרות חפצים שהורדו מהבוידם, צילומים שנשלפו מאלבומים אישיים וסיפורים שסופרו על ידי ילדי חיפה. בין המשתתפים בתערוכה: הסופרות גלילה רון־פדר־עמית ויהודית קציר, מעצבים, אספנים ועוד.
"ארץ, עיר, ילד, ילדה: ילדות בחיפה 1960־1930". 25.6.16־31.3.17, מוזיאון העיר, שדרות בן גוריון 11, המושבה הגרמנית, חיפה, טלפון: 04-9115888