התובנות החשובות מגיעות במפתיע. הזרעים שלהן נטמנים בערמומיות, ואז יש נביטה. לפעמים הן צומחות פרא ונדמה שהן תוקפות מכל עבר. זה התחיל בשיחה בין אמא אחת (השם המלא שמור במערכת) למורה. חשוב לציין: לאמא הזאת אין שום דבר נגד מורים. להפך, יש בה הרבה אמפתיה כלפי מי שרואים בעצמם בעלי שליחות.
השיחה הלכה בערך כך: "אני צריכה להתייעץ איתך בקשר לבן שלך. אני רואה שהוא מוסח בקלות, שיש לו הפרעות קשב, שהוא לא מצליח להתרכז, שהוא אטי. בכלל, אני חושבת שהוא מתקשה מאוד". האמא הזאת מהר מאוד הבינה שאין כאן התייעצות, אלא ניתוח לב פתוח בלי הרדמה, ובהיותה קצרת רוח ידועה, ביקשה מהמורה להפסיק לפזר אבחנות בכזו נדיבות. "את תעסקי ברשותך במשלח היד שלך, הוראה, ואנחנו נדאג ליתר", אמרה לה. אבל המורה נשארה בשלה והמשיכה לפזר אבחנות ותיוגים – חיני חינם אין כסף, העיקר שיהיה מי שיצרוך. אחסוך מכם את שאר השיחה, כי משם זה כבר הגיע למדרון תלול.
זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת דברים כאלה. קשה לי לשכוח את אותה גננת מהוללת שאמרה לי ברצינות על קבוצת בני השלוש שלה: "הקבוצה הזאת היא הקבוצה הכי קשה שהייתה לי אי פעם. 10 מתוך 11 ילדים הם עם הפרעת קשב וצריכים ריטלין". באיזו קלות היא בחרה להציע תרופות! "סליחה", אמרתי לה. "אני אמנם אמא רק שלוש שנים ואת גננת ותיקה. 10 מתוך 11? שום סטטיסטיקה לא תתמוך בזה".
נחזור לשיחה. אחרי שהסדירה דופק, האמא הזאת הבינה מה מפריע לה: אבחון היתר. על אבחון יתר נהוג לדבר בהקשר אחד עיקרי: אבחון הפרעות קשב כפריבילגיה ומותרות של אזורים עשירים, כי אבחונים, הרי, עולים המון כסף ומשמשים לעתים כמסלול ישיר לפטורים. אבל אני מדברת על משהו אחר, רחב בהרבה. כי אם תשאלו אותי, אבחון יתר נמצא בכל מקום שיש בו שימוש בלשון של הפרזה. אני לא זוכרת שצלחתי שיחה אחת, בין אם כגורם פעיל בה ובין אם כמאזינה מהצד, בלי לשמוע קביעות נחרצות כמו "הוא ילד עם הפרעת קשב חריפה", "הוא פסיכופת", "היא סוציופטית", "היא סדיסטית". אחרי כל אבחנה בדרך כלל מגיע צידוק חלש למדי: "פסיכופת. תראי איך הוא נוהג", "סדיסטית. ראינו איך היא התייחסה לעובדים לפני שפוטרה".
אז תרשו לי להתעכב על זה רגע כי נראה שמדובר בתופעה בממדים אפידמיולוגיים. לא הכל קליני, לא כל ילד הוא בעל הפרעת קשב. יש פשוט הורים חלשים ומורים משעממים שעושים לעצמם חיים קלים. הם מצמידים לילדים הפרעות, וכך משיגים הצדקה לחוסר היכולת שלהם להתמודד. שלהם, לא של הילדים. באותה מידה, לא כל אדם חסר נימוס הוא "פסיכי", ולא כל מי שנוהג באלימות בכביש הוא "פסיכופת". לפעמים אלה סתם ילדים לא מחונכים שגדלו להיות מבוגרים לא מחונכים, כי לא היה מי שיעצור אותם בזמן.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 12)
אני מכיר ילדה אחת שיש לה חדר ממש קטן שהיא חולקת עם אחיה. היא קצת מאוכזבת מזה שהיא לא יכולה להפוך את החדר שלה לממלכה משלה, אז הפתרון שהיא מצאה הוא מאוד פשוט. הקיר שמעל המיטה שלה הוא הממלכה. חשבנו מה אפשר להביא לה שישמח אותה, ומצאנו: מדבקת קיר של רקדנית (הילדה הזאת היא בעצמה רקדנית, אז יצא טוב). מה שנחמד באמת, זה שלמדבקה יש חצאית מבד אמיתי, והיא לא מאוד יקרה, כך שזו גם מתנה נחמדה וגם דרך יפה לקשט את הממלכה שלה.
מדבקת קיר, להשיג בעצמל'ה.
מחיר: 78 שקלים
המלצת תרבות
הילדה נורית מגיעה בערב גשום לבית של שכניה בנווה צדק בתל אביב, כשבידיה גור כלבים נטוש וחסר שקט, גּ'וּנָם שמו (נשמה בפרסית). השכנים, אורי בן השש ואביו אלעזר, מאמצים אותו בשמחה, אבל השכם בבוקר שלמחרת מגלים שג'וּנָם נעלם, ואורי ואלעזר נחושים בדעתם למצוא את הגור האובד. הסוף טוב, כראוי לספר ילדים, ויש גם מוסר השכל בצדו. זו תמצית העלילה בספר הילדים הראשון של המחזאי והתסריטאי צדוק צמח. יופי של ספר, בשפה פשוטה, קולחת ומשוללת התיילדות, לקוראים צעירים או לקריאה משותפת של הורים וילדים.
"ג'ונם" מאת צדוק צמח, איורים: גלעד סליקטר,
הוצאת "עם עובד".
מחיר: 68 שקלים