האישה היפה הזאת, בת ה־60 וקצת, שהיא אמא שלי, עמדה מול הכיתה של הנכד שלה, בני. היא התבקשה לספר על ילדותה. ההקשבה היא כמו פרח. היא יכולה להיפתח או לכמוש, והילדים ישבו והקשיבו. "אני ילידת ירושלים. זה אומר שירושלים של ילדותי לגמרי שונה מירושלים שאתם מכירים. אז היא נחשבה פריפריה לכל דבר. אני בת להורים שהגיעו עם משפחותיהם ממרוקו, לאחר שבמשך דורות הזכירו בתפילה את ירושלים", אמרה והציגה בפניהם תמונה בשחור־לבן של זוג צעיר. "כאן אמי צעירה יפהפייה, שהכירה את אבי, שהיה חייל חתיך ביותר בגולני. לאחר חודש היכרות הציע לה נישואים, שהניבו ארבעה ילדים, ואני הבכורה מהם. הורי עשו כל שביכולתם לאושרנו, אף שהמצב הכלכלי בארץ לא היה בשיאו. למרות זאת, ההרגשה הייתה שלא חסר לי דבר".



אחר כך פירטה: "טלפון - לא היה. להזמנת קו טלפון נדרשה המתנה של כמעט ארבע שנים. סלולרי - לא היה. טלוויזיה - לא הייתה. מחשב - לא היה. מכונית - רק למשפחות בודדות הייתה. היו אוטובוסים שקוויהם קצרים. כדי להיפגש עם חברות בשעות אחר הצהריים היינו צריכים לסכם מראש מי באה אל מי ובאיזו שעה. בילדותי הייתה חובה להשאיר בבית פתק במקום גלוי להורים לאן יצאנו ומתי נחזור. החיים שלנו היו תלויים במה שאחרים, בעיקר פוליטיקאים, היו מוכנים או לא מוכנים לעשות עבורנו".



הילדים הוכו בתימהון. מילא שלא היה טלפון, אבל בלי טלפון נייד ובלי מחשב? זה חיים זה? ואמא שלי המשיכה: "היעדרה של הטלוויזיה הביא להעשרת העולם הספרותי והרוחני. קראנו



ספרים. הספרים היו מצרך יקר, ולכן הייתה הספרייה הניידת, שהיא בעצם משאית צהובה סגורה שהכילה ספרים לפי נושאים ולפי גילים. הספרייה הזאת הגיעה פעם בשבוע לכל שכונה, ואני ויתר חובבי הקריאה עמדנו וחיכינו לה בימי סערה וגשם ובימי חמסין. הייתה תורנית שכונתית שחילקה מספרים לתור החלפת הספר. היו ספרים מאוד מבוקשים, ולהם הייתה רשימת המתנה: 'גילגי', 'מאה ילדים שלי', 'נשים קטנות', 'אן מאבונלי' ויתר ספרי הסדרה של אן. כאשר רצינו פעילות חוץ, גם אז הסתמכנו על קריאת הספרים, כמו ספרי 'הרביעייה הסודית' ו'החמישייה' 'וגם 'חסמבה'. על בסיס הספרים האלו יצרנו חבורות ילדים וניסינו לאתר פושעים ולפתור פשעים. שידורי הרדיו תפסו גם מקום נכבד, הייתה 'פינת הילד' בעריכת אסתר סופר. פינה זו הצמידה את הילדים לרדיו עקב התוכניות המרתקות ששודרו בה, ובלילה היו סדרות תסכית בהמשכים כדוגמת 'פול טמפל', שהיה בלש, והרעשים שהשמיעו השדרנים בתוכנית היו מפחידים".



ומחשב, מה עם מחשב? שאלו אותה הזאטוטים בכיתה של הבן שלי, ואמא שלי ענתה: "זה נושא בפני עצמו, אז מחשב היה רק בקמפוס האוניברסיטה. לימודי המחשב כללו שפות מחשב שהיום אין להן שימוש, ולצורך התרגול היה אולם מחשב גדול, ובכולו מחשב אחד בלבד. כל הקירות היו מרכיבי המחשב. הדפסת הנתונים הייתה על גיליונות נייר ענקיים, ואחרי שסיימו איתם, הם שימשו כדפי ציור לילדים הקטנים במעונות היום".



דמיינתי את אמא שלי עומדת בקור ובסערות ומחכה לעותק של "אן מאבונלי" שיגיע בספרייה הניידת הצהובה עם האיש הקירח והחייכן. הסתכלתי עליה והזכרתי לעצמי כמה טוב שהיום, שלא כמו בימי ילדותה של אמא שלי, הפריפריה כבר לא זקוקה לחסדיהם של הפוליטיקאים. איזה מזל שחלפו הימים שילדי הפריפריה היו תלויים בספרייה הניידת, שהגיעה אליהם וגאלה אותם מהנתק שנגזר עליהם. היום לא באמת זקוקים לחסדים האלה.



חשבתי כמה עצוב שאיבדנו את התמימות פה, ושהגיע הזמן שנבין שאולי פשוט הדיבור העיקש על פריפריה־שמריפריה תחת כל עציץ רענן הוא פעולה פרימיטיבית, שנועדה לשמר את הפריפריה. כי אם לא תהיה פריפריה, אולי לא יהיה לפוליטיקאים על מה לנגן. תעשו לי טובה גדולה ותמסרו לילדים שלכם ולעצמכם שאין דבר כזה פריפריה. מה שיש זה פוליטיקאים שאפשר להחליף. 





עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12.5)



שמתי לב לתופעה שאני לא יודע אם היא חדשה (כי גם אני די חדש בסך הכל), אבל היא בטח קיימת כי יש מלא מחשבים וכל מיני מסכים. אני רואה שספרים קצת נלחמים על המקום שלהם בחיים של ילדים, ומי שמוציאים ספרים (כלומר, הוצאות הספרים) כל הזמן מנסים להוסיף להרבה ספרים דברים חדשים. כך, למשל, הספר “מרכיבים מכוניות מרוץ בתלת־ממד”, שמיועד לילדים ממש קטנים שרק התחילו לקרוא ומספר על מסלולי מרוצים וסוגי מכוניות, מציע גם ארבעה דגמים פשוטים להרכבה של מכוניות מרוץ, כמו באגי. לא צריך דבק או מספריים – רק להוציא את החלקים ולחבר. למי שפחות אוהב מכונית מרוץ ומעדיף דברים אחרים, ישנם גם הספרים “מרכיבים מטוסים”, “מרכיבים מכונות” ו”מרכיבים דינוזאורים”. 



בלי דבק או מספריים. מרכיבים מכונית מירוץ בתלת מימד
בלי דבק או מספריים. מרכיבים מכונית מירוץ בתלת מימד



"מרכיבים מכוניות מרוץ בתלת־ממד", דני ספרים, איורים: מאט אדוארדס, דגמים: דיוויד וודרוף, מאנגלית: חגי ברקת, דפים קשיחים, לבני 4 ומעלה, מחיר: 88 שקלים




המלצת תרבות



כן, אני יודעת, אנחנו מאוד בינלאומיים, וכל דבר שקשור למסורת שלנו מיד נחשד ומואשם ככפייה דתית. אז מה. פסטיבל "יוצרים תהלים" בעיר דוד שם במרכז את אחת היצירות המופלאות שנוכסו בידי הנצרות, הלוא היא ספר תהלים. בפסטיבל, שרובו מיועד לכל המשפחה, יתכנסו דניאל זמיר, שלומי שבן, שלמה גרוניך, שמעון ולוי, ארז לב־ארי ואלידע בר שלום, וברחבי המתחם ייערך מגוון של פעילויות במקביל: תערוכת צילום, מופעי תיאטרון, קבלת שבת מוזיקלית ועוד. שווה לשים לב למופע של האמנית שלי בן נון, המציירת על שולחן חול מיצגים המצולמים ומוקרנים על מסך ומשלבת אמנות פלסטית במופע במה חי. 



"יוצרים תהילים". מגדל דוד, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
"יוצרים תהילים". מגדל דוד, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



פסטיבל "יוצרים תהלים", עיר דוד, 18.5־20.5, מחיר כרטיס: 85 שקלים, שאטלים והסעות חינם יצאו ממתחם התחנה וממילא, אתר: cityofdavid.org.il