הרשלה אוסטרופולר נכנס אצל עשיר מפורסם לבקש נדבה. אמר לו העשיר: 'הרשל'ה, שפיקח אתה, שמא תפרש לי פרשה סתומה, הרבה עניים מתפרנסים מאת העשירים, ואף-על-פי-כן הכל שונאים אותנו. מה סיבה יש לזה?' החזיר לו הרשל'ה: 'אף מלאך-המוות כך: רבים מתפרנסים ממנו, ואף-על-פי-כן הכל שונאים אותו'" (אלתר דרויאנוב, מתוך פרויקט בן יהודה).
השבוע פגשתי חבר יקר. דיברנו על ילדים ומשפחה, על העולם שלמעלה, זה שגלוי לעין, והעולם שלמטה, זה שרוחש מתחתיו. "למה בכלל להביא ילדים לעולם הזה, אם לא מטעמים אגוצנטריים?", שאל אותי. עם יד על הלב, לא הייתה לי תשובה מספיק טובה. כל תשובה או צידוק שסיפקתי נפתחו אצלי ונחתמו בי. "אולי כי יש בעולם הרבה רע אבל גם הרבה טוב", זו הייתה התשובה המניחה ביותר את הדעת. וזהו. אחר כך התפצלנו איש איש לדרכו. חשבתי שמקץ עשר דקות אגיע הביתה, לפשוט את היום הזה, אבל המציאות ביקשה אחרת.
השעה הייתה מאוחרת מאוד, וכשהרמתי את ידי ברחוב המלך ג'ורג' במרכז ירושלים לתפוס מונית ראיתי אותה. אישה קטנה שחוחת קומה, פנים בהירים ועיניים כחולות, לבושה בלויים ובידיה שני סלים כבדים. "את צריכה עזרה?" שאלתי. היא הנהנה. "אני גרה פה, ממש פה", אמרה לי. לקחתי את הסלים, והתחלנו ללכת. היא בצעדים קטנטנים וכאובים, אני עם סלים ובתוכם בקבוקים מצלצלים, אחד בכל יד. "אני כרמית", אמרתי לה. "אני נעמי", ענתה, "נעמי הכורדייה".
היא הובילה אותי דרך מסלול שכלל את הסמטאות הקטנות של מחנה יהודה ואת החצרות הפנימיות. כמעט בכל חצר היו חבורות של צעירים מאוד עם בקבוקי אלכוהול ביד. את אלו שחיסלו השליכו ברחוב, והיא אספה אותם. הילדים היו שקועים בשלהם. אחר כך המשכנו לכיוון השוק. כמה הומה ושמח הוא בלילה. בשולחנות מחוץ לברים ישבו צעירים רכונים על צלחות אוכל מלאות. היא עברה ביניהם וניערה את פחיות המשקה שלהם. אני יודעת שילדים ששותים אלכוהול זה רחוק מלהיות בסדר, מכירה את חוק היובש, אבל מודה בפה מלא שפחדתי להתעסק איתם. החיים זימנו לי להיות זבוב על הקיר הגדול שלהם, ונעניתי לזה.
נעמי ליקטה פחיות בזו אחר זו, בקבוק אחר בקבוק. "אני מוכרת את זה לאיש אחד", הסבירה. "וממה את חיה?" שאלתי. "מביטוח לאומי", ענתה לי. "אני רואה שכבד לך. עוד קצת ואנחנו מגיעות", אמרה. בין לבין אספה שאריות אוכל והסבירה: "זה בשביל החתולי רחוב". האמת יצאה לאור כשסיננה: "אוי, זה פלאפל. לא מעורב כמו שחשבתי. זה עושה לי צרבת". והם עדיין לא ראו אותה. "בואי נאכל משהו, אני רעבה", הצעתי. אבל נעמי סירבה. יש גבול לחבטות שהגאווה שלה יכולה לספוג. כשלא רואים אותה והיא שקופה זה דבר אחד. כשרואים אותה כמו שהיא, זה כבר עסק אחר.
כשהגענו לבניין שלה כבר הייתה בידה שקית שלישית עם עוד בקבוקים. 96 מדרגות ספרתי עד לדירתה בבניין שבלב השוק. נעמי התיישבה על המדרגות. מסלול שלם, ואף אחד לא ראה אותה. ואז הבנתי שתשובה מספקת לשאלה של חברי היקר, למה להביא ילדים לעולם, אין לי. אבל אם כבר מביאים אותם לכאן, הם צריכים שיראו אותם, כי אם לא, כשהם יגדלו, גם הם לא יראו אחרים. ואיך אפשר לראות את כל הרע ואת כל הטוב שהעולם יכול להציע, אם לא מישירים אליהם מבט?