אני מתה על מסיבות סיום. זה עומד בסתירה חריפה לעובדה שאני לא ממש יודעת איך להתמודד עם סיומים. פעם אחר פעם, גם אם זה סוף שייחלתי לבואו, אני שואלת את עצמי: "מה, באמת נגמר?". יש משהו נורא מתעתע בסופים. קצת כמו גירושין. גם אם הנישואין לא היו טובים במיוחד, בהרבה מקרים, ברגע שמחליטים על הפרדת כוחות, פתאום מצליחים לנשום ולראות אחד את השני דרך אותן עיניים של ההתחלה, כשהיה נדמה שיכול להיות רק טוב.
יש משהו במסיבות סיום בגנים ובבתי הספר שמעקר ממני כל נימה של ציניות. באופן כללי, ציניות, אם תשאלו אותי, צריכה לבוא לביקור קצר בגיל 16 ולסור לדרכה. כשהיא מגיעה לביקורים חוזרים, אני משתדלת לסלק אותה מעלי. במסיבות סיום, זה תמיד אותו טקס: הילדים נרגשים, ההורים מחכים לראות את התוצר של החזרות, שעליהן הם שמעו במשך שלושה חודשים שלמים, והתרעמו על הבזבוז, והמורות האחראיות על ההפקה לא יכולות להסדיר נשימה עד שזה יהיה מאחוריהן.

תמיד, אבל תמיד, הורה אחד ייקח על עצמו לשאת את הברכות. מסקר לא מדעי שערכתי, עולה כי ההורה הזה הוא בדרך כלל אמא, ואם יורשה לי – אמא שנהגה לאורך השנים להוציא את העיניים בחוטר לצוות המורים, ופתאום יש לה רק דברים נפלאים לומר. ברוב המקרים, אותה אמא לא תסבול מעודף מודעות עצמית. הלבוש שלה יהיה חגיגי בהפרזה והיא תישא נאום ארוך שמשלב חריזה דחוקה ("כששוש נכנסת לכיתה, כל הכיתה בדום שתיקה/ שוש היא מורה נהדרת/ את זה כל הכיתה אומרת"), היא תפליג בשבחי הצוות כאילו לא הייתה היא זו שהובילה את הפוטשים נגדו פעם אחר פעם, ותודה לו מקרב לב על העשייה הנפלאה כל השנים האלה.

ויש עוד משהו במסיבות סיום: על הבמה כמעט תמיד יתגלו פרחי קיר שיחשפו כישרונות חבויים, וכוכבים שאף אחד לא חשד בהם שהם יכולים להיות כאלה. בסוף המופע כולם יתחבקו, גם הנצים הקשים ביותר. בבוקר שלמחרת הם ירצו להיפגש, וגם בבוקר שאחרי כן, כי כשזה נגמר, כאמור, הכל הרבה יותר קל. 

***
"אתה רואה", אמרתי לבן שלי, "חשבת שי' וג' ור' הם מפלצות, ובזבזת שש שנים תמימות על לא לסבול אותם. עכשיו אתם מבלים יחד מהבוקר עד הערב, לא חבל? אולי זה שיעור טוב לעתיד?". 
 
אחר כך חשבתי לעצמי כמה לא הוגן להציג שאלה כזו. זו הרי האבולוציה הפרטית של הילדים. הם מכירים את עצמם דרך אחרים. הם כנראה מוכרחים לעבור את כל השלבים כדי להפוך למבוגרים שיודעים להבחין בין טוב לרע ולווסת את הפעילות של בלוטת השיפוטיות שלהם. לעומת זאת, כשזה מגיע להורים, זה כבר עסק אחר. אני רוצה להגיד לכל האמהות והאבות שמתים על הבמה הזו, של סופי שנה וטקסי סיום, ומפליגים בשבחי הצוות בחריזה דחוקה, אחרי שכל השנה התעמרו בו: זו חוכמה קטנה מאוד. יש לכם משהו טוב לומר? תגידו להם במהלך השנה. הוראה היא אחד המקצועות הכי לא מתגמלים במדינת ישראל,

כידוע, ולא רק מבחינה כלכלית. הם מזמן הפכו לשק חבטות של כל מי שחושב שאם הטבע אִפשר לו להיות הורה, הוא בטח יודע גם יותר טוב מהמורים את עבודתם. עזבו אותם במנוחה. תנו להם לעשות את העבודה שלהם. תבטחו בהם. תפסיקו לפתוח עין על ימי החופשות שלהם. רובכם הרי לא מסוגלים להיות עם הילדים שלכם יומיים ברצף. תגידו להם מפעם לפעם תודה, סתם כך, כדי שירגישו טוב, סתם כך, כדי להביע הערכה, סתם כך, כדי שהילדים שלנו ילמדו מה זה להיות בני אדם. 


 
עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12.5)

כבר מזמן הבנתי שכל דור מבוגר חושב שהדור הצעיר דפוק ושהחיים שלו היו טובים יותר. כמה, כמה סיפורים אני שומע מההורים שלי ומסבא וסבתא על חנות העיתונים שהייתה בגבעת בית הכרם, עם שני האנשים הנחמדים וכל סוגי החוברות בעולם, ועל המנוי ל"הארץ שלנו" (שכבר לא קיים), ועל "מעריב לנוער". אבל אנחנו, מה לעשות, דור של מסכים. כדי לגרום לנו לקרוא צריך להתאמץ יותר. עכשיו אני רוצה לספר על "חלבלובון יום הולדת", חוברת פעילויות לילדים: משחקים, שירים, לוח שנה, דפי צביעה ועוד דברים, כמו מקום לכתוב מהם החלומות שלך לשנה הקרובה וברכה לעצמך. יש בה גם מתכון לעוגה מיוחדת מחומרים כמו שמחה, חוויות ונשיקה. נראה לי שזו חוברת שמתאימה לילדים עם סבלנות והרבה דמיון.
 
"חלבלובון יום הולדת", מאת טלי הרדבאל ואירית חוסחאלק, בשיתוף מרכז "מהותי". מחיר: 25 שקלים, www.halavluv.com 


המלצת תרבות

תשכחו מתנועת נוער של המשטרה, הדבר האמיתי מוצג עכשיו ב"בלוז לכחולי המדים", תערוכה חדשה לכל המשפחה במוזיאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי בירושלים. התערוכה מתייחסת לשוטר העברי במשטרת המנדט ברובע היהודי, ומשולבים בה סרטון משנת 1946 מטעם ממשלת בריטניה המעודד צעירים בריטים להתגייס למשטרת ארץ ישראל, וסרטון מיומני כרמל משנת 1933 המתאר את תחרויות הספורט בין יחידות המשטרה הארץ־ישראלית. חובבי היסטוריה ימצאו מסמכים מעניינים דוגמת יומן משטרה פנימית מהשבי בירדן, דף מיומן משטרת מחנה יהודה, כרטיסיית אוכל כשר לשוטר העברי, פריטי לבוש מקוריים ועוד.

בתערוכה משחקים משנות ה־40 המעודדים גיוס נוער עברי למשטרת המנדט, דוגמת "ריכוז" והאלבום "משמר וספורט". הילדים מוזמנים לפתור חידה בלשית המתרחשת בחצר אור החיים בשנת 1926: צרור הכסף של שמחה רפאל נעלם, והמבקרים הצעירים מתבקשים לגבות עדויות מהשכנים ומהעוברים ושבים, להתאמן כדי לשמור על כושר מבצעי, להתחפש לשוטרים או לגנבים ולהצטלם מאחורי הסורגים.

מוזיאון חצר היישוב הישן ע"ש יצחק קפלן, הרובע היהודי, ירושלים, טלפון: 02-6276319, מחיר כרטיס משפחתי: 40 שקלים, סיור תיאטרלי משפחתי (עד חמישה משתתפים): 149 שקלים