יש דבר כזה “נוהל שיחה עם המתגוררים בירושלים". זה הולך בערך כך: “מאיפה את?" “מירושלים". “ואיפה את גרה?" “בירושלים". “את במקור מירושלים?" “כן, ירושלמית־ירושלמית". “ואת עדיין בירושלים?" “עדיין. זה הבית. לא תחנת מעבר". השלב הבא בשיחה הוא תמיהה מהולה בבוז. “איך את חיה בירושלים? זו עיר כל כך לא סובלנית! מלאה ערבים ודוסים!", אומרים הבוטים שבהם, ואני תמיד שואלת: “ומה בדיוק סובלני בשאלה שלך? פאוזה.

הבוז, כך למדתי, הוא בדרך כלל נחלתם של מי שהעתיקו את חייהם לאזור המרכז. הכלל פשוט: ככל שהאדם שעומד מולי מגיע במקור ממקום נידח יותר, כך מידת הבוז שלו תהיה גדולה יותר. הקיצוניים ביותר הם הירושלמים לשעבר. הם בכלל לא מבינים מה אני עושה פה.

כלל נוסף שניסחתי לעצמי ברבות הימים הוא כלל האזעקה, לא עלינו. כמי שחיה בסמוך לציר המרכזי שמוביל לכל בתי החולים בעיר, למדתי מגיל צעיר: אזעקת אמבולנס בדרך כלל תבשר על התקף לב. שני אמבולנסים יסמנו תאונת דרכים, שלושה ומעלה – פיגוע. ויש אזעקה נוספת, להבדיל אלפי הבדלות: זוהי הצפירה הנשמעת בימי שישי אחר הצהריים, כשהרחובות מתרוקנים, השקט מזדחל לאוויר ואיתו מסתננים ריחות בישולים, ממש כמו פעם. השבת נכנסת.

הכניסה לבירה, אם תרצו, מנסחת את הסיפור שלה. בכניסה לירושלים מקדם את פני הבאים בית קברות משגשג. לאחרונה הוא אפילו צומח לגובה, עם משכנות נצח בנויות קומות־קומות. אחריו ניצב גשר המיתרים, שנראה כמו הכלאה בין נבל לפורס ביצים עצום. אחר כך המרכז לבריאות הנפש כפר שאול, ואז בית חינוך עיוורים. “תביני", אומרת לי קמילה החכמה שעלתה מצרפת, “ירושלים זה כמו מגנט. אם היא אוהבת אותך, גם את תאהבי אותה. היא צריכה לקבל אותך ראשונה".

בני שכבת גילי היו הראשונים לעזוב את העיר. חלקם עזבו אחרי הצבא, חלקם אחרי הלימודים באוניברסיטה. מיעוטם נשארו פה וניסו בכל כוחם לאחוז בעבודה טובה, אבל המציאות, כמו המציאות, לא נוהגת לפזר קופוני הנחות. מסביב לירושלים, הבנויה אבנים־אבנים ואלפי שנות מטען רגשי, היסטורי וזיכרונות, פלרטטה כל הזמן תל אביב, העיר שצמחה מן החולות, עם הקלילות, החול המתבדר והסיפורים על העולם הגדול והג’ובים מהחלומות. אני לא יכולה להאשים אותם על כך שנכבשו בקסמה, כי מי בכלל רוצה את כל הכובד הזה על הנשמה, בזמן שהחיים הם ממילא תקופה לא קלה?

לקראת יום ירושלים, מפרסמת עיריית ירושלים שלל נתונים שמראים לנו כמה העיר הזו מצויה בצמיחה, כמה נאה היא מערכת החינוך שלה, כמה וכמה וכמה. להמחשה: 90% מהירושלמים מעל גיל 20, טוענים בעירייה, מרוצים מחייהם (96% מהיהודים ו־80% מהערבים). 84% מתושבי ירושלים מרוצים מעבודתם. 74% מתושבי ירושלים מרוצים מאזור מגוריהם. מצד אחד, כבר התרגלנו לטפיחות השכם העצמיות האלה והמגניבות הפייסבוקית המתישה שמגישים לנו פקידים על חשבון הארנונה המופרזת שאנחנו משלמים פה, בבירה. מצד שני, אני מודה שנתונים שכאלה מעוררים בי המון שאלות: אולי אני סתם מקטרת? אולי התחושה שלחיות בירושלים זה בעצם לחיות נגד כיוון התנועה, היא נעדרת כל יסוד? אולי העצב נוכח המחשבה שהילדים שלי, בעוד זמן לא רב, יקומו ויעזבו את העיר הזו, שהסבים הקדמונים שלהם נאבקו כדי להגיע אליה בדרכים לא דרכים, מופרך? אולי המחשבות על כך שגם אנחנו ניאלץ לעזוב את העיר, כי הגעגועים לילדים יכריעו אותנו ומי יכול להיות על הקו כל הזמן, הן סתם מחשבות סוררות?

את התשובה סיפקה לי נסיעה במונית לחגיגת בר מצווה. הנהג היה ערבי. שמענו יחד יצירה של רחמנינוב. עברנו דרך השכונות החרדיות. “אולי תעצור לה?", ביקשתי ממנו כשגברת עם שביס ותינוק עמדה בהבעה מיואשת וניסתה לעצור מונית. היא עלתה, ויחד המשכנו לשער ציון. עצרנו לרגע לבייגלה עם שומשום, כי אי אפשר בלי. היא חייכה. “לא הפרישו חלה בטח, אז אני מוותרת על ביס", אמרה. עברנו דרך החומות שבנה סולימאן המפואר ודרך כנסיות, וירדתי ברובע היהודי. “תראי", הוא אמר לי. “נהיה פה הסוהו של העיר העתיקה". היינו ארבעה אנשים במונית אחת, בלי פוליטיקה, בלי כלום. פשוט בני אדם. ברחבה שמובילה לבית הכנסת האיסטנבולי, ליד בית הכנסת ע"ש רבן יוחנן בן זכאי, חגגנו בר מצווה עם שופרות וחיוך אחד ענק של ילד מתוק במיוחד, שההורים שלו אולי עזבו את ירושלים בגלל עבודה ואבקת הקסם שהמרכז יכול להציע, אבל אם יודו בזה ואם לא, חלק מהלב שלהם תמיד יישאר בה.