1. מחר זה מתחיל - האירוע הגדול בעולם, זולת מלחמת עולם. 10,900 ספורטאים ב־28 מקצועות עיקריים חולמים על הגשמה אישית. כ־9,500 יישארו רק עם חלום. כדי להגיע לריו עבדו הספורטאים ארבע־חמש שנים, כי לא כולם מדורגים בשפיץ ההישגי בתחומם. נכון שהרוב בגדר משתתפים ורק חלק קטן ממש מתחרים, אבל זה לא פוגע בחגיגה הגדולה ביותר של האנושות.



בוועד האולימפי הבינ"ל מדחיקים את הטראומה של מינכן 72' - פיגוע טרור שעלה בחייהם של 11 ספורטאים. 36 שנים אחרי ברלין 36' של אדולף היטלר ביקשה מערב גרמניה המשתקמת להוכיח לעולם ששינתה את דרכה הכוחנית ושהיא באה מאהבה. כוחות ביטחון לא נראו בשטח, השוטרים לא היו חמושים. וכך, אור ל־5 בספטמבר, גזרו מחבלים את הגדר וחדרו בקלות יתרה למתחם הישראלי. 44 שנים חלפו מאז, מוסדות הספורט נכנעים ל־53 מדינות מוסלמיות, בהן 23 מדינות ערביות, וארגון הגג של הספורט העולמי מסרב בתוקף לגנות את הפיגוע.



בריו הוחלט על סמל הנצחה לקורבנות התנועה האולימפית. זה יהיה סמל נודד, ללא ציון שמות החללים, שכוללים את הי"א, שוטר גרמני, שני נרצחים בפיגוע באטלנטה 96' וגולש שנהרג במשחקי החורף בוונקובר 2010. כך רוחצים פוליטיקאים את המצפון. אבל הזמן עושה את שלו. מאז ספטמבר 2001 האנושות חיה עם איומי טרור רצחני. יש יותר ארגוני טרור בעולם מ־206 המדינות שייוצגו במשחקים. העולם לא שואל את עצמו אם יהיה פיגוע, אלא מתי והיכן. וב־15 השנים האחרונות נערך הספורט בעולם לאפשרות הזו. אין יכולת אבסולוטית של מערכת ביטחון למנוע פיגוע. ניתן להקטין את הסיכון באמצעים מסוימים. פיגוע קטלני בריו מאיים על התנועה האולימפית. מדינות שיתמודדו על זכות לאירוח משחקי חורף ומשחקי קיץ יחשבו שוב אם ההשקעה כדאית.



2. מדינות שמארחות משחקים אולימפיים בקיץ, בעיקר מדינות שמוגדרות כמתפתחות, מפתחות את התשתיות שלהן ל־100 השנים הבאות, בתחומים כמו תחבורה, נמלי תעופה, נתיבים ורכבות; פיתוח סביבתי של פארקים, ויצירת תשתית התחלתית לשכונות צעירות; מערכת הרפואה; מערכת השיטור והביטחון, וכמובן פיתוח הספורט והחינוך לספורט. אבל כדי לעמוד באתגר המדינה חייבת להיות מעצמה, ולא חדלת פירעון. יוון עוד לא השתקמה מאתונה 2004; פורטוגל לא התאוששה מאירוח היורו ב־2004, שגם בו נשרפו שני מיליארד יורו בכסף ישיר, אך בכלכלה עתידית העלות הייתה גבוהה פי חמישה.



ברזיל לא יכולה לצאת טוב מההשקעה העצומה הזו. יהיו פילים לבנים; תהיה אבטלה במדינת ריו, אחרי עשר שנים שאיגודי עובדים שלטו בוועדה המארגנת; ישנם האיום האקולוגי במפרץ גונאברה, וירוס הזיקה ועוד שאר זיהומים; אם מדינה שמארחת אולימפיאדה זוכה לאחריה לארח תערוכות ענק וקונגרסים שונים, זה לא יקרה בברזיל. במדינה מתארחים מדי שנה כשישה מיליון תיירים לקרנבלים, לחופים ולאוצרות הטבע. מה שקורה כיום עם כריתת העצים ביערות הגשם נבלע בחרדה האולימפית, אבל יתעורר אחרי 22 באוגוסט; ומעל הכל כמובן הביטחון מול הטרור וארגוני הפשע בפאבלות.



אבל זו חגיגת ספורט, וברגע שייפתחו התחרויות הסביבה תהיה שולית. 4,000 שעות שידור לכל העולם, עם טובי הספורטאים; שיאי עולם, שיאים אולימפיים; פרידה מכוכבי־על כמו מייקל פלפס בשחייה, יוסיין בולט ומו פארה במסלול הריצה; אולי שיא עולם בקפיצה לגובה, ועוד ביקור של נבחרת החלומות בכדורסל. משום מה, כל העולם נהנה לבוא ולקבל 30־40 מכוכבי NBA.



3. וישנו גם החלק שלנו. לא ברור אם תהיה מדליה, הציפייה מהספורטאים שלנו היא לשיאים אישיים. שלושה ג'ודוקות - ירדן ג'רבי, שגיא מוקי (אם הוא בריא) ואורי ששון - יכולים להגיע לחצאי הגמר, כפסע ממדליה. הלוואי; נבחרת ההתעמלות האמנותית עשויה לעשות סנסציה; הקלע סרגיי ריכטר, שסיים תשיעי בלונדון 2012, יכול להגיע לגמר (8-1). בקליעה זה עניין של פעימת דופק מיותרת. זה ההבדל בין מקום 15 לשיא עולם ולפודיום; בים לא יקרה כלום;



בבריכה נסתפק בשיאים אישים, ומשחיין הגב יעקב טומרקין להגיע לגמר ב־200 מ'; ברכיבת אופניים נקווה שהחבר'ה לא ירכבו נגד הכיוון, כפי שקרה ברומא 1960; באתלטיקה רוב נציגינו משתתפים, לאו דווקא מתחרים. חנה קנייזבה־מיננקו מועמדת למדליה במשולשת, אבל נתפלל שלא תפסול בשלוש הקפיצות במוקדמות ותקבע תוצאה שתעלה אותה לגמר. אחרי זה נתפלל שוב.



אולי תהיינה הצלחות, לבטח יהיו אכזבות. אבל אסור לשכוח שהספורטאים שלנו מייצגים מדינה שאין בה ספורט בכלל, והם שפיצים בתחומם, חלקם גם בעולם. אז ניצמד למסך, ונקווה לטוב. העולם מקווה לחזור הביתה בשלום, בעצם גם אנחנו מקווים שלא יהיו טרגדיות. כאלה כבר חווינו מספיק.