מותר להתחיל לסכם. אתמול הסתיימה אולימפיאדת ריו 2016, והחלה הספירה לקראת טוקיו 2020. כפי ששמענו את ספורטאינו, בטוקיו הם מצפים ליותר בכל תחום. את השיר הזה אנחנו מכירים מאז הלסינקי 53'. הפזמון החוזר בשיר הזה הוא הבכי המאוכזב של אחרי התחרות. כי למרבה הצער, אנחנו אולי אומת סטרט־אפ, אבל לבטח לא אומת ספורט.



הופענו ביותר מדי ענפים שאין קשר בינם לבינינו, ואכזבנו בגדול. המסקנה העיקרית בתום המשחקים היא לאמץ את תהליך הפקת הלקחים שעשו באיגוד הג'ודו אחרי הכישלון בלונדון לפני ארבע שנים. השינוי המבורך התבטא בשתי מדליות, מקום חמישי שהוא יותר ממכובד, מקום שביעי, ושלושה כישלונות. בסך הכל סיפור של הצלחה ענפית. 56 מדליות חולקו בג'ודו, לישראל יש 2. אנחנו על המפה.



היאבקות סגנון חופשי. בלי לפגוע באילנה קרטיש, אין לנו מה לחפש בענף הזה, לא בגברים ולא בנשים. לספר סיפורים ארבע שנים ובסוף לגמור עם שמן, זו פארסה שלא עומדת במבחן הזמן הדיגיטלי. התברר שסגנות אלופת אירופה זה כלום ושום דבר בזירה העולמית. גם החוקה ההומו־אירוטית בהיאבקות, עם הבובה הצבעונית, היא קשה לצפייה. ועוד לא פירטנו מה עושים עם האצבעות ולאן הן נתחבות, ועוד בהילוך אטי.



טאקוואנדו. ענף לא ברור ליהודים. היו לנו שלושה ניסיונות בשלוש אולימפיאדות. אפשר לוותר. אי אפשר ללמד גודל, גם לא מהירות טבעית. וכאשר ה"לוחם" שלך הוא הנמוך ביותר באירוע, ויריבו המגושם מנצל נתון זה כדי להניח את רגלו פעמיים על ראשו ולהדיחו בנוק־אאוט, זה גרוע יותר מתקרית הכיסא הנמוך של השגריר הטורקי. זה יכול וצריך לפעול כאן כחוג, אבל ממש לא דורש ייצוג אולימפי.



שחיה צורנית. אנסטסיה גלושקוב פרשה אחרי ארבע אולימפיאדות. כפיים לספורטאית המדהימה. כדאי שנשחה קצת יותר מהר לפני שנלך על בלט. לא חייבים לנסוע עם זה לטוקיו.



הפוף־פוף. הענף היחיד שבו יוצגה ישראל בכל 16 האולימפיאדות שבהן השתתפנו. רק פעם אחת הגענו לגמר. זה היה הקלע יצחק יונסי, בלוס אנג'לס 84', כשרק חצי עולם בא לעיר המלאכים. אנחנו טובים יותר ביישור מקורב, בירי מעשי ובירי דו־צדדי. בירי ספורטיבי אנחנו לא משהו. הקליעה לא בשבילנו. אנחנו עם עצבני מדי בתחום שדורש דופק נמוך. יסלח לי סרגיי ריכטר, אבל אין לי סבלנות לחכות יותר לגמר. נער הייתי וגם זקנתי. זקנה צינית ורעה.



שחייה. האכזבה הגדולה ביותר. חברי המשלחת לא הצליחו אפילו להתקרב לשיאיהם האישיים, וזה כל מה שנדרש מהם. ליאוניד קאופמן מאמן את הנבחרת 24 שנים. הוא גאון בתחומו ושינה כאן את הענף, אבל משהו לא עובד בשיטה, העולם מתקדם ואנחנו נסוגים.



השחייה היא אחת מענפי הליבה של הספורט האולימפי, עם הא"ק וההתעמלות. חובה להיערך מחדש ולהימנע ממצב שכל אחד ואחת שקופצים וקופצות למים מחליש את הבא אחריו. לפני שמפנטזים כאן על גמר אולימפי, כדאי שנתייחס לענף הזה כאל פרויקט לאומי, ונבנה כאן עוד בריכות אולימפיות. זה תנאי בסיסי שבמשרד הספורט ובטוטו עוד לא הצליחו להפנים.



אתלטיקה. זו מלכת הספורט, אצלנו היא ספונג'דורית. אלמלא חנה קנייזבה־מיננקו, היינו מוגדרים כליצנים של האירוע. לשלוח קופץ לגובה עם שיא אישי של 2.29 מ', שלא חזר על ההישג במשך שנה, כדי שיעבור בקושי רב 2.17 מ' זה סוג של גניבת דעת והונאת הציבור. לשלוח רצת מרתון שמיניקה תוך כדי סיכון בריאותה זה טמטום במהותו. כל מי שסיים קורס מדריכי ספורט בלי להתקדם בלימודים, והשתלם מעט בפיזיולוגיה ובאנטומיה, יודע שזה אסור בתכלית האיסור. אבל איגוד האתלטיקה מתנהג כבר שנים כישות אוטונומית בתוך בועה שנושמת איוולת וכסילות ברמה שדורשת ועדת חקירה.



שיט וגלישה. מעיין דוידוביץ' נתנה הופעה סבירה. שחר צוברי, השייטים והשייטות השתזפו בצלו של הקורקובדו. ולמרות זאת, זה ענף שהביא לישראל הישגים מוכחים, כולל אליפויות עולם ושלוש מדליות אולימפיות מהתשע. כמו הג'ודו והשחייה, השיט חייב להיות פרויקט לאומי כולל הגדלת כמות הדגמים שבהם משתתפים. בראש הפרויקט חייב לעמוד יהודה מעיין, עם מעמד של מחליט בלעדי. תבדקו אותי מדוע אני בטוח בזה, תבינו שאני צודק. הכרוניקה לא משקרת.



התעמלות אמנותית. יופי, הנבחרת הגיעה לגמר, רשמה הישגים מדהימים במחזור האולימפי הנוכחי וכדאי לא להתערב. זה ענף סובייטי עם דוקטרינה שהולמת אותו. אם מישהו רוצה שזה יתנהל ללא קללות ודחיפות, בואו נכריז על הענף כחוג ונרקוד הורה מדורה. הא, חובה לפזר את ההנהלה, ולמנות דרעקטוריון בלי הורים. הרי גדלנו על האמירה: לא להזכיר הורים.



בדמינטון. באמת תודה לאבא ולאמא זילברמן, שמטיילים עם הילד מישה בעולם ומדווחים לנו שהוא תותח־ללא־רתע. הייתי שמח יותר אם משפחת צ'יץ וצ'אנג מסין הייתה עולה לארץ ומייצגת אותנו בחבטות בנוצות האווז. מספיק עם ההונאה הזו באמצעות כספי ציבור. תעשו סקווש בקאנטרי. ותפסיקו את הפארטיה הזו. די, באמת מיצינו.



גולף. סיפרו לי שלטיסיה בק הייתה בריו. היא הייתה? כי מרוב אנדר־פר ואובר־פר, לא ראיתי.


מה עושים הלאה. מגדירים מטרות לפי שיטת 20־80. משקיעים 80% מהמשאבים ב־20% שמדורגים בצמרת העולמית; משקיעים בג'ודו, בשחייה, בהתעמלות אמנותית ובשיט, מעלים את הרף בקביעת המינימום לכל הענפים הזניחים עם החלטה גורפת שבענף שאין בו לפחות ארבעה ספורטאים שמביאים מדליות באליפויות עולם ואירופה, מפסיקים להשקיע, מגדילים את כמות הספורטאים בענפים האולימפיים מכ־22 אלף ל־65 אלף בתוך שמונה שנים. לא לקבוע קריטריון של ארבע תחרויות בשנה כדי להגדיר ספורטאי, אלא 14 לפחות.



עושים ריסטרט לחשיבה שהכדוריד הוא הענף שיביא אותנו לתחרות קבוצתית באולימפיאדה. הענף היחיד הוא כדורעף חופים, נשים וגברים. לשם כך זה חייב להיות מקצוע חובה בבתי הספר התיכוניים כדי לייצר קאדר של 300 צעירים וצעירות בתוך שמונה שנים. את הצמדים המצטיינים לשלוח לחו"ל לתקופות של 10־8 חודשים בשנה ולהשתתף ב־30 טורנירים בשנה כדי לצבור ניקוד. זו הדרך, אין קיצורים. עוד ארבע שנים, באוגוסט, תכינו פיצוחים וסתלבט לתחרויות בטוקיו. תחלמו על מדליות, אבל תתנחמו באולימפיאדות המתמטיקה, הכימיה והפיזיקה. במקצועות האלה אנחנו בשפיץ.