"האגדה מספרת שבגיל שש אורי זהר הגיש לי כוס ערק וחשבתי שזה כוס מים". שמוליק וולברג עושה דרינק עם אושיות ברים מקומיות, והפעם – העיתונאי חיליק גורפינקל

על הפרסונה: לקח קצת זמן עד שהוא התרצה להיות נושא הכתבה ולא הכותב, המרואיין ולא המראיין. לעיתים התבלבלתי כי כשנפגשנו הוא נטל על עצמו את שני התפקידים וגם ביקש לערוך את הראיון בצרפתית למרות שלא הוא ולא אני דוברים את השפה. קבלו את חיליק גורפינקל, האיש שאפשר ללקק את הנייר ולטעום את המילים שהוא כותב.

1380357_724086340951944_396922723_n
1380357_724086340951944_396922723_n
  מפי הפרסונה: נולדתי בבית חולים הקריה בת"א חצי מת, מאז אני מנסה לחזור לשם, לסובב שוב את חבל הטבור סביב הצוואר. דור 2.5 לתל אביבים שמוצאם מפולין ומסלוניקי. כל חיי אני מנסה להיות שתיין. אם אמות משתייה, אני אהיה הראשון שמת משתיינות בלי באמת להצליח להיות כזה. אני בן לקולנוענים והיחיד במשפחה שלא עוסק בזה. בצעירותי שיחקתי כדורגל כל יום. הייתי שוער מופרע, שוער מתאבד, "אוכל חול כינו אותי. מהתיכון והצבא אני זוכר רק תסכול מיני ארוך. חלם להיות: שחקן קולנוע אבל לא בטוח שאני זוכר. היום אני רוצה לא להצליח להיות סופר. יש מצב שרציתי להיות שתיין אצל מתי המקלל ולעסוק בזה באופן קבוע. אובדן בתולים אלכוהולי: האגדה מספרת שבגיל שש אורי זוהר הגיש לי כוס ערק וחשבתי שזה מים. תמונה נוספת שיש לי בזיכרון היא עמידה מחוץ לפאב של עמירם כשאני מסתכל על אבא שלי (דוד גורפינקל, צלם הקולנוע המיתולוגי) מבלה שם ותוהה מתי גם לי יהיה מותר. בפועל ההתנסויות הכבדות היו בגיל 16 בפאבים של רחוב ירמיהו ששכנו קרוב לבית. הגיע לתחום: בגיל 27 אחרי שוויתרתי על עיסוק בקולנוע (עוזר עריכה פחחחח) הלכתי ללמוד טבחות בתדמור. משם התגלגלתי לפרונטו, דלידג ועוד. נחתתי לבסוף ביועזר אצל שאול אברון ושם נשארתי שנה. משם הפכתי למדריך יין של יקבים וחברות ואף למדתי יינות בפקולטה ברחובות. הכתיבה החלה און אנד אוף אחרי יועזר. חוויה אלכוהולית מרוממת: כל ביקור אצל מתי המקלל כי אני אף פעם לא מרגיש שייך. חוויה אלכוהולית פתטית: כל ביקור אצל מתי המקלל, ושוב כי אני אף פעם לא מרגיש שייך. אם לא היית בתחום: הייתי ארחי פרחי שיושב בברים. אבל זה בסדר להתפרנס ממילים. הארה שקיבלת: בהדרכת יין שעשיתי מלצר העיר לי ברוב חשיבות שאני עושה בית זונות מנושא היין. עניתי לו שהוא מחמיא לי. מילת ניחומים לכבד: זה לא אתה זה אני. דרינק אחרון לפני שהולכים: בירה אצל מתי. על המצבה: סליחה!