דוד הירשפלד חמוש בבקבוק וויסקי יוצא למסע אלכוהולי ברחבי הארץ ומסמן את האנשים שהפכו לאושיות לילה, והפעם: רוג'ר מור…

קוראים לו רוג'ר מור. הוא אמנם לא ג'יימס בונד, אבל הוא בהחלט אחד ממשמרי הגרוב והפאנק בירושלים. במילים אחרות, רוג'ר הוא שם דבר לבילוי בירושלים. אישית, עד היום בעצם אף פעם לא ישבנו, והריאיון הזה הוא בהחלט הזדמנות משמחת. אבל אני כן יודע להגיד שכשהייתי יושב בצ'אקרה ורוג'ר בדיוק הסתובב בפלור, תמיד היה באוויר איזה גרוב שונה. איזה אירוח קצת יותר קליל מהווייב הקל הרגיל.

"בתל-אביב המסעדות הן כולן 'ביי דה בוק'. איך שאתה נכנס, קודם כל תוקפת אותך חומת ברזל - המארחת..."
"בתל-אביב המסעדות הן כולן 'ביי דה בוק'. איך שאתה נכנס, קודם כל תוקפת אותך חומת ברזל - המארחת..."
"כאן יש אווירה. בתל-אביב המסעדות הן ביי-דה-בוק. איך שאתה נכנס, קודם כל תוקפת אותך חומת ברזל- המארחת" לפני כשנה השתתפה צ'אקרה בפרויקט הפופ-אפ שאירח קפה 48 בתל-אביב. לכמה ערבים קטנים ניתנה הזדמנות לתושבי תל-אביב ואוהדי הצ'אקרה לבוא ולחוות את האהבה מירושלים. זה נכון שקשה להעביר את האנרגיה המפורסמת של העיר הקדושה ועוד לתל-אביב, אבל את חווית הצ'אקרה רוג'ר הגיש בשמחה. בגיל 18 עבדתי אצל כורדים. בזמנו בכלל חשבתי שהם לבדם שולטים בירושלים. הייתי מוקף בהם, ובשמחה. מקור של אוכל לשבת מהסבתות של מעסיקיי. שניים מהבוסים היותר זכורים לי היו דורון ורן בקפה 'שוש'. הם מבחינתם יכלו לסגור את הבסטה בכל רגע וללכת לצ'אקרה. זה היה מקום הבילוי המושלם מבחינתם, ובעקבותיהם הלכתי גם אני. בהתחלה לא הבנתי למה כולם מדברים על השמחה שם. למה כל השמחים והקצת יותר מבוגרים מאוהבים במקום הזה. מהסתכלות ראשונה זאת היתה עוד מסעדה טובה. רק בביקור השלישי שלי כלקוח קלטתי את הגרוב של רוג'ר במקום. באותם ימים בירושלים אוכל איכותי או אוכל 'גורמה' היה דבר מאוד מנוכר וקר. הוא היה דבר שהיה נגיש לכל מי שיכול היה להרשות לעצמו לשלם עבורה, אבל החוויה עצמה היתה דרמטית מאוד. לא היתה שמחה במסעדות היוקרה בירושלים. ואז הגיחה צ'אקרה לעולם. מקום שמאחד את רוח החמארה, האירוח הביתי, הצחוק והשכונה הכורדית עם אוכל ברמה הכי גבוהה שידעה ירושלים. אני זוכר שהדבר שהפיל לי את האסימון היה כשישבתי במסעדה וברגע של שקט הבחורה שישבה לידי אמרה לי: "הנה, זה שם עם החולצה הצבעונית זה רוג'ר, הוא הבעלים". החולצה של רוג'ר היתה בעצם האסימון שנפל. לא הבנתי איך בעלים של מסעדה יכול להיות לבוש בחולצה כל-כך צבעונית ושמחה. לא הבנתי איך אפשר לקחת מקום כזה בכזאת קלילות, בכזה חן והומור. את כל מה שידעתי עד לאותו רגע על מסעדות – מחקתי. זה רק כמה שנים אחר-כך, כשכבר עבדתי מאחורי הבר, הבנתי שבשביל שאוכל באמת יהיה טעים צריך אווירה, ובשביל שהאווירה באמת תהיה טובה צריך אנושיות ובעיקר אישיות. איך בעצם הגעת לעולם האוכל והאלכוהול?"הגעתי לעולם האוכל מעולם האלכוהול. מגיל צעיר מאוד אהבתי את העניין. בתור ילד הייתי פותח את הארון ושותה לאבא את הבייליס וממלא במקום זה חלב. ואז בעצם בצ'אקרה עברתי בהדרגה מהבר למטבח וכמובן לפלור, וכבר נטמעתי בהכל. אבל הכניסה באה מאהבה לאלכוהול".אתה רואה הבדל גדול בין תרבות השתייה אז והיום?"בטח. היום יודעים יותר. פעם שתו המון עראק, ג'יימסונים. לא המון וודקה. היום יש יותר דיוק של הצרכן. היום יש סינגלים. כבדים יותר ופחות. יש מגוון. ובכלל, זה עבר משתייני בירה ועראק לקוקטיילים מדוגמים וליין במחירים מצחיקים".אתה יכול לראות הבדל בין תרבות המסעדות של ירושלים לתל-אביב?"כן, בוודאי. כאן יש אווירה. בתל-אביב המסעדות הן כולן 'ביי דה בוק'. איך שאתה נכנס, קודם כל תוקפת אותך חומת ברזל - המארחת. רבאק, אי-אפשר להיכנס לשאוף אווירה. ואם לא בא לי לשבת שם, אני צריך להתחייב למארחת מה בא לי? כאן בכל מקום יש בית. המקומות כאן מתהווים למשהו ולא מתוכננים לפי מוסכמה של מה זה מסעדה".אם היתה לך האפשרות להעתיק את צ'אקרה לתל-אביב, היית עושה את זה?"תראה, זאת מחשבה שיש תמיד. זה כיף לשחק עם זה, אבל בסופו של דבר צ'אקרה זה משפחה, וזה גרעין משפחתי וזה משפחות נוספות שצמחו כאן".איזה בר מהעבר היית מחזיר לחיים?"פינק, כמובן. שם היה לי הדייט הראשון עם אשתי. הזמנתי בוש עם קרח. הוא שאל אותה מה בשבילך והיא ענתה ג'ק. מיד ידעתי שהיא אשתי. זה היה מקום מדהים. הוא היה מגיש כל דרינק בכוס שלו. הכל לפי החוקים. בלי לחשוב פעמיים הייתי פותח אותו".מהו הדרינק השנוא עליך?"נו, הירוק הזה... מידורי".מהו הדרינק המושלם לדעתך?"בירה. תמיד בירה".למי היית מעניק את הבקבוק הזה?"רובן לובלין. ולא רק בגלל 'האומן'. הבנאדם עד היום עושה, ועושה".