BE FAMOUS: דניאלה לרר, בארוד

דוד הירשפלד חמוש בבקבוק וויסקי יוצא למסע אלכוהולי ברחבי הארץ ומסמן את האנשים שהפכו לאושיות לילה...

פיימוס גראוס הוא וויסקי סקוטי משובח שחלק מכירים ואוהבים בגרסתו השחורה וחלק בכלל אוהבים בגרסתו הלבנה. אנחנו בסנהדרינק אוהבים את הלהקה כולה. כשם שפיימוס הוא אייקון תרבותי, כך גם האנשים המוזגים אותו ואת חבריו באהבה הפכו למעין אגדה. מהברמן החביב בבאר-שבע, אל המארחת הירושלמית, משם אל השיכור החיפאי, דרך הספק התל-אביבי. סנהדרינק עושים כבוד לאנשים שצובעים לנו את הלילה.

שתי אינתיפאדת ועשרות פיצוצים לא הצליחו להבריח את הקהל מהבארוד, וכך גם מרגיש המקום כשיושבים בו... לפני כשבועיים חגגה דניאלה 20 שנה למוסד שהקימה ובהחלט השפיע על התעשייה בישראל. "בארוד" - בר מסעדה ירושלמי אינטימי המתחבא בחצר הירושלמית המפורסמת ומגיש מאכלים ס"טים קלאסיים, מפסטליקוס ועד אוסובוקו. בארוד הוא מקום לאלכוהול טוב ולחוויית אירוח שבימינו כבר קשה למצוא. דניאלה לרר, שעד היום זוכרת כמעט כל פרצוף שנכנס לבר, פוקדת את עמדתה כברמנית עד הרגע הזה ממש. בנה הבכור אורי הוא השף והמתכונים כולם הגיעו מהמחברת של אמה שהוכתרה בעבר כמלכת המטבח בישראל. התפריט המוגש כיום עבר כבר כל-כך הרבה גלגולים שבהחלט אפשר לומר שהוא משלב שלושה דורות של משפחה. מאז שהוקם ועד היום שמר בארוד על צביונו ועל המראה שלו ושרד את כל תקופות היובש שפקדו את ירושלים. שתי אינתיפאדת ועשרות פיצוצים קרובים לא הצליחו להבריח את הקהל ממשפחת לרר וכך גם מרגיש המקום כשיושבים בו. לא סתם שם המקום הוא "בארוד" - מלה בערבית משמעותה הפשוטה היא פיצוץ ובה השתמשו בוני ירושלים בכל פעם שהיו צריכים לפוצץ סלעים בשביל הבתים החדשים ברחביה. למען הגילוי הנאות, את דניאלה וילדיה אני מכיר כל חיי בערך. התאומים אורי ודני היו לי כאחים בשנות הבגרות ובעצם עד שעברתי לתל-אביב. את תחילת ההשכלה הקולינרית שלי ואהבתי למשקאות ובכלל לטעם - למדתי מדניאלה וילדיה. אני זוכר עד היום את הפעם הראשונה שדניאלה מזגה לי פואר ויליאמס ליד הבואיקוס המפורסמים של המקום. כשנשאלו חברי מועצת סנהדרינק מי הם האנשים שלדעתם צריכים להיכנס להיכל התהילה של התרבות הנוזלית, אמרו כולם פה אחד - דניאלה. אז החלטתי לנצל את היומהולדת של בארוד בשביל לחגוג את ירושלים הקלאסית בשנית וגם כדי לקפוץ ולתת את בקבוק הכבוד לדניאלה.

כשיושבים לדבר עם דניאלה בשבת בגינה לצד תבשיל זנב שור וכוס גינס, מבינים את ערך המילה שפע. כשמולך נגני ג'אז וסביבך הדור הבוגר של הבוהמה הירושלמית העתיקה מתחיל לחלחל בתוכך איזה זרם רומנטי. דניאלה של לפני בארוד היתה מפיקה ואמרגנית. היא היתה מגשימה חלומות של ילדים בתוכנית חלום עליכם וגם תיאמה את אירועי התרבות של ירושלים. המקום עצמו נראה כמו שבר קלאסי אמור להיראות. יותר נכון מססאה אירופאית. מפות אדומות על שולחנות העץ. קירות עמוסים בתמונות וציורים (רובם מתנות מלקוחותיה) וקיר של אוסף פותחנים וקלטות אודיו שפעם השמיעו בבר. בבארוד לכל תמונה יש סיפור ומאחורי כל פותחן מסתתרת נסיעה של חבר קרוב לחו"ל ושם גם שוכן לו הקסם. מדף התצוגה מסודר בקפידה ומתגאה במבחר או דה וי מכל העולם. הזיקה האירופאית קצת מצחיקה מאחר ודניאלה פתחה את המקום לפני שבכלל ביקרה ביבשת. האסתטיקה מגיעה מזכרונות ילדות של דניאלה מבתי חברותיה ממוצא אירופי, שם היא ראתה מדפים על גבי מדפים של תזקיקים מסודרים כמו חיילים. את העיצוב והתפריט אפשר וצריך לזקוף לרגש ולמחשבה האסוציאטיבית של דניאלה. את המנות שאינן מבית אמא או פרי מוחו הקודח של אורי - היא הכניסה לתפריט כמחווה לחברים. כך נכנסה מנה של צלעות חזיר כדי לתת כבוד לדוד דקלבאום שהיה מכין לה את הצלעות. אם שואלים זקן ירושלמי - ובזאת אכלול כל אדם מעל גיל 30 או סתם אדם נהנתן - על ירושלים של פעם, רק שני מקומות יעלו בזכרונו: בארוד והפינק ז"ל. לפני מספר שנים כשנסגר הפינק הגיע מולי, בעליו של הבר, והעביר לדניאלה את הגביע. דוד אטינגר הצלם שהיה במקרה במקום הנציח את הרגע במצלמתו.

אפשר להכניס את בארוד תחת קטגוריה כלשהי?

"לא. בארוד זה אנחנו ואת זה יש רק אחד".

מה גרם לך לפתוח את בארוד?

"במקרה. לא תכננתי לפתוח מקום ובראש זה בכלל היה רחוק ממני. את המקום היה אמור לפתוח פיני לוי ביחד עם שותפה והוא החליט שלא אז הוא הציע לי. באתי לראות ולשבת אתה וגם לה לא ממש היה מושג מה לעשות. התחלתי לתת עצות ולומר את דעתי. להכתיב עיצוב ולדבר על תפריט. כשנפתח המקום שוב נשאלתי אם אני רוצה להיות הבעלים, ואז כבר הבנתי שיותר אני לא יכולה לברוח מזה. שהמקום הוא אני".

בארוד הוא הרי מקום ששמר על צביונו שני עשורים בזמן שהחצר כולה השתנתה מספר לא מבוטל של פעמים. מה העיקרון שדוחף אותך לשמור על צביון המקום ומגן עליך מכניעה למיינסטרים ששולט בירושלים?

"אין באמת תשובה לזה. המהות של המקום היא כזאת. גם אם הייתי רוצה לשנות אותו לא הייתי יודעת איך".

בארוד תפור על הדרישה התל-אביבית למקומות שהם אותנטיים, אז למה בעצם לא לעבור לשם או לפחות לפתוח סניף בתל-אביב?

"תראה, אם נתעלם מהחום, והוא לבד סיבה מספקת, אז ירושלים היא פשוט ב-DNA שלי. וגם עד שכבר באים לכאן תל-אביבים אלינו נעבור אליהם?".

יש אג'נדה כלשהי שדוחפת אותך להמשיך עם בארוד ובכלל להתעסק בתחום הזה?

"אני לא יכולה לומר שאני כאן בגלל אג'נדה. העובדה היא שעשרים שנה אני כאן, ולא קרה אפילו פעם אחת שהתעוררתי ולא רציתי לבוא לעבודה. בארוד זה אני. אני כאן מתוך הרגל אהוב. ואם אני אסגור לאן אני אלך? זה מה שאני עושה. זה שיש לי עסק לא אומר שאני אשת עסקים".

איזה עצה היית נותנת למי שרוצה לפתוח עסק ולהצליח?

"לפתוח מקום שהוא 100 אחוז הוא. שהכל בדיוק לטעמו. האוכל, המוזיקה, הצבע על הקיר והטמפרטורה. אני פתחתי מקום שנעים לי בו וזה הקסם כאן".

איזה דמות השפיעה עליך הכי הרבה וחיברה אותך לענף?

"שאול אברון. עוד לפני בארוד הוא היה הראשון שבאמת השפיע עלי. הוא היה זה שחשף אותי לעולם של הטעמים והריחות".

אז מהו בעצם הסוד של המקום?

"אחד הדברים היפים במקומות כמו בארוד הוא שלכל אחד יש סיפור שהוא לוקח אתו מפה. אין כמעט ירושלמי שלא נכנס לכאן...".