חיליק גורפינקל ממשיך לחרף את נפשו וגופו לטובת המדור הזה ומשדך בין בירות לחטיפים. והפעם: בירה לף בלונד וצ'יפס Kettle בטעם צ'ילי מתוק ושמנת חמוצה…
יש בירות שמלוות אותך כזיכרון נוסטלגי במשך הרבה מאד שנים. הגולדסטאר הראשונה ששתית, שהיתה כנראה הבירה הראשונה ששתית בכלל (אם כי נדמה לי שהיתה זו בכלל בירה נשר אצל סבא נונו על המרפסת בבת ים), הבירה הראשונה מחבית ששתית (כנראה גם גולדסטאר), הגינס הראשונה (בבקבוק ובאחוזי אלכוהול גבוהים בהרבה מהנהוגים כיום), הגרמנייה הראשונה (לוונבראו? לך תזכור...).
הבלגית הראשונה שלי (אם לא מחשיבים את אלו ששתיתי בגיל 18 בפריז) היתה, כמו של רוב הישראלים, לף. זה היה הלם. עד אז לא ידעתי, לא ידענו, שיש בירות כאלה. בירה כל-כך נוכחת, עוצמתית, דעתנית כמעט הייתי אומר. עם השנים למדנו כולנו שעולם הבירות הבלגיות הוא נרחב להפליא, אולי הנרחב מכולם, ושרובן ככולן הן כאלה, גדולות גוף, עתירות טעם וקצת אלכוהוליות ומתקתקות מדי לחובבי הטיפה המרה תרתי-משמע, כלומר אלו המעדיפים את הבירה שלהם מרירה יותר ולכן נאחזים לנצח בשולי אדרתן של הצ'כיות והגרמניות.
בהיות סוג של מזוכיסט, אני נמנה כמובן על המחנה הזה. לכן, כמובן, אני עדיין מעדיף בירות גרמניות מרירות או מקסימום צ'כיות רגועות על פני הבלגיות הדעתניות והמתקתקות משהו. ועדיין, ללף בלונד שמור מקום של כבוד, לא רק על המדף הבלגי, אלא גם על המדף הפרטי שלי. לפני עשרים שנה בערך, כשעשתה עליה, עשתה עלי כאמור הגברת הבלגית הזו רושם כביר וחשבתי שהגיע הזמן לבדוק האם הוא עומד במבחן הזמן.
מה אומר ומה אדבר. החריפות העדינה והמליחות המאופקת של הצ'יפס, יחד עם איזו מתיקות מרומזת שהביאה בכנפיה השמנת מן הסתם, כמו גם תפוחי-האדמה עצמם וכמובן השמנוניות המתבקשת והמבורכת, עושות חסד עם הלף בלונד שגם בלי הצ'יפס היא, כך מסתבר גם ממרחק השנים, אחלה בירה. אמנם אלכוהולית למדי, 6.6%, וכבדת גוף, אבל לא בלי אלגנטיות וסטייל בלגיים. היא מצליחה לרענן למרות הכובד והמתיקות, המאופקת יחסית, ויחד עם הצ'יפס היא פשוט מושלמת.
כן, אני יודע מה אתם חושבים. שאני מזייף אורגזמות. אתם יודעים מה? תקפצו לי. כי איך אמר פעם טל פרידמן: "אני נהנייתי". ואם אתם מתעקשים דווקא לסבול, זה בסדר, אני מבין אתכם. אני הרי פולני...