סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: 'פלורה' בירושלים...

הפיצה פה מדהימה, ואם תבקשו יפה - תקבלו גם כוס של חצי. אישית, אני לא מאנשי הפיצה. את הפחמימות שלי אני מעדיף לקבל בצורת בירה. אף פעם לא הייתי חסיד של הבצק עמוס הגבינה והתוספות. כן, זה המנצ'יז המושלם, אבל מאז ימי כסטלן כבר אין לי מנצ'יז. "בוא אתנו לפלורה", הציעו החברים מירושלים לקראת צאת השבת. "מה זה?", שאלתי בחזרה בהפתעה. "הפיצה הכי טובה בעיר… כרגע", חייכו וענו בחזרה ביחד. "יש שם ברז של בקס", השחילו החברים לסיום וידעו שלהצעה כזאת לא אוכל לסרב.

הבירה כאן היא נישה. ומתייחסים אליה ממש כמו שמתייחסים לקולה, ככה שחבל שלא מוכרים אותה כאן בבקבוק... (צלם: דוד הירשפלד)
הבירה כאן היא נישה. ומתייחסים אליה ממש כמו שמתייחסים לקולה, ככה שחבל שלא מוכרים אותה כאן בבקבוק... (צלם: דוד הירשפלד)
אם היחס לבירה הוא כמו שמתייחסים לקולה, חבל שלא מוכרים אותה כאן בבקבוק... (צילומים: דוד הירשפלד) פיצה פלורה שממוקמת בשוק מחנה יהודה היא הפתעה מדהימה. היא קטנה ולא מעוצבת מדי. היא בעלת שני תנורים ושלושה חבובים מקסימים שמארחים ואופים. הכניסה עצמה פונה ישירות לבר והוא קורץ לעוברים והשבים מרחוק עם ברז ממותג של 'בקס'. "זאת באמת קבלת פנים יפה", הכרזתי והתיישבתי מול הברז. יד נשלחה מעברו השני של הבר ללחיצה. לחצתי ואהבתי את קבלת הפנים. "לא אכפת לי איזה פיצה, אבל תביא לי בקס", זרקתי ישירות למשופם שמולי. הוא הלך לעבר מערום הכוסות, כשבאותו הזמן אני קורא בחצי עין את תפריט ובחצי השני אני בוחן את פעולותיו. הוא מרים את ידו לכיוון הצינור, מטה את הכוס ופותח את הברז. הבירה נמזגת. הוא מטה את הכוס לאט כלפי מטה ומסיים מזיגה. אבל משהו לא כשורה. כל הפעולה נעשתה נכון, אבל היתה מהירה מדי. "לא טעימה אחי – כוס", הסברתי לו בעודו מניח מולי את הכוס הקטנה משליש. "יש לנו רק כאלו", הוא חייך. "יותר מזה עם בירה זה לא אנחנו", הוא הסביר ואני נאלצתי לקבל. עכשיו הכל מובן. עכשיו אני יודע למה בקס מהחבית עולה 17 שקל. הבצק עף באוויר. הבטטה נפרסת לפרוסות ותוכן הביצה נשפך בזהירות על הפיצה. היצירה נכנסת לתנור הראשון ואחר-כך עוברת לשני. הפיצה מוגשת אלי לוהטת והיא נהדרת. "עוד אחת בבקשה", חייכתי והמלצר שואל בתדהמה אם כוונתי לאותה אחת. "אה, לא אחי. התכוונתי לעוד בירה", חייכתי והמשכתי ללעוס את הפיצה. הבירה עולה ויורדת וכמעט מתרוקנת אחרי שלוק וחצי או שניים. עד שמפרקים מגש של פיצה שותים כבר איזה שלוש כוסות כאלה. למעט העניין ההוא של הגודל, הבירה מוגשת נכון. אמנם על מפית, אבל בכוס קרה ועם קצף. "חשבון בבקשה", סימנתי למשופם שמולי והוא בתורו חייך וניגש למחשב. איך זה קרה? איך עד עכשיו זה לא היה נודע. איך לא ראיתי את זה קודם במעמד הזמנה. ימינה ממכונת הקפה. ליד כוסות היין. מערום אחד יפה של כוסות של בירה. אמנם כוסות לא ממותגות, אבל כוסות גדולות. כוסות שמכילות. "שם זה לא כוסות של חצי, אחי?", שאלתי את המשופם היקר. "זה למי שמתעקש לשתות יש שם", הוא ענה בגיחוך והסתובב כדי לטפל בשאר ענייניו. אז מה היה לנו כאן?      
מזיגה
מזיגה
מזיגה: הבירה נמזגת נכון ולפי כללי המשחק, הברז נקי והבירה יוצאת אחידה וטובה. הכוס יחסית קטנה, ועם מזיגה נכונה ויחסיות נכונה של קצף ובירה - הכוס עצמה כמנה קצת מבאסת, אפילו שהיא מדויקת.      
הגשה
הגשה
הגשה: כל הבירות מוגשות בכוס בגודל אחיד - קטן מדי, אבל אם תתעקשו תקבלו בניגוד לרצון הבעלים כוס של חצי ליטר. הבירה מוגשת על מפית והיא מוחלפת בהקפדה לאורך הישיבה.      
איכות
איכות
איכות: הבירה קרה, טרייה ומוגזת. אין לה טעמי לוואי ושום ארומה חשודה לא נודפת מהכוסות.      
טעימות
טעימות
טעימות: המקום לא מגיש טעימות על חשבון הבית לצד הבירה. המקום הוא קודם לכל פיצרייה, אבל אחת מדהימה. מומלץ ביותר להגיע על בטן ריקה.  
חוויה
חוויה
חוויה: החוויה במקום מסבירת פנים ומזמינה. הבעיה היחידה היא חוסר האחידות במה שהשירות משדר. אישית, הייתי הרבה יותר שמח לא לגלות שהיתה אפשרות להזמין כוס של חצי ליטר, מאשר להבין בהמשך שבעל העסק מעדיף למזוג בירה בכוסות של שליש בלבד, אם כי מוכן להתקפל כשיש דרישה אסרטיבית לכך מצד המזמין.      
ציון
ציון
ציון סופי: אם היינו עוסקים כאן בפיצה, אז המקום בהחלט מומלץ ביותר. אבל היות שאנחנו עוסקים בבירה – אז לצערי קצת פחות. הבירה אמנם קרה וטרייה, אבל ההגשה לא באמת טובה והכבוד לאליה הוא לא ממש אמיתי. מבחינת ההתייחסות אליה - הבירה כאן היא נישה. ומתייחסים אליה ממש כמו שמתייחסים לקולה, ככה שחבל שלא מוכרים אותה כאן בבקבוק.   פלורה. הדקל 2, ירושלים