דוד הירשפלד היה שמח לשתות בירה עם טוני סופראנו - האיש שלימד את אמריקה שהמאפיונרים בוכים בלילה…
דוד הירשפלדמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
דוד הירשפלד היה שמח לשתות בירה עם טוני סופראנו - האיש שלימד את אמריקה שהמאפיונרים בוכים בלילה…
אנשים תמיד חושבים שפשע מתרחש בלילה. כאילו הצד האפל של העולם חייב להתקיים בחושך. האמת שרוב המעשים הרעים מתרחשים דווקא בשעות הפעילות העסקית. עסק שחור, ככל עסק, צריך תמיכה טכנית. אם חס וחלילה צריך פטיש או מטר - איפה תקנה את זה בלילה...
בכל מקצוע יש ספקים קבועים. בכל מה שקשור לטוני סופראנו תמיד בחרתי ללכת הצדה. הוא כבד מדי ורציני מדי. בכל מקצוע יש סיכונים. בכל מה שקשור לטוני סופראנו תמיד הלכתי הצדה. הוא כבד מדי ורציני מדי... (צילום: יח"צ)
למען האמת גם הרבה פחות חשוד להסתובב לאור יום. חם לעונה ונשארו עדיין ארבע וחצי שעות של אור לאותו היום. אני לא נוטה לענות למספרים חסומים. הם תמיד מביאים מזל רע. תמיד זה בנק, או להפך - עבודה שאתה לא רוצה לקחת. הפעם עניתי בטעות. ביד אחת היה לי מגש ביצים ובשנייה סיגריה. לא הסתכלתי ועניתי. "תגיע עוד שלושים וחמש דקות לרחוב שופן", אמרו וניתקו.
בדרך-כלל אני לא נוהג להסתובב ברכב. אני אפילו קצת נגד. העיסוק בחניה מרגיז אותי. אני גם נקרע מוסרית בין מנטליות של נהג למנטליות של הולך רגל. בשתיהן אני שונא רוכבי אופניים. גם בגלל שעד היום אני לא יודע לרכוב בעצמי. רחוב שופן הוא אמצע העלייה של רחוב מרכוס. אולי העלייה האכזרית ביותר בעיר הקודש. מי שגר למעלה יכול לראות את כל באי הרחוב בקלות וליהנות מבריזה באותו זמן.
שלושים וחמש דקות זה לא מספיק זמן להגיע ולהניח את הביצים בבית. אני לא יודע למה קראו לי באותו יום אבל שלא כהרגלי נלחצתי. אף פעם לא הייתי בדירה ברחוב שופן ובטח לא בהפתעה. אני רגיל להגיע מוכן לכל אירוע. ועכשיו אפילו ארנק לא היה עלי. יצאתי מהבית עם 173 שקלים, סיגריות, טלפון ומצית. לא היתה מטרה מוגדרת, סתם להתאוורר. זה היה היום חופש שלי והיה מבצע על ביצים. אני לא באמת אוהב ביצים אבל היה מבצע של 24 ב-20.
כשסיימתי את העלייה הסדרתי את נשימתי והדלקתי סיגריה. היה בה חור אבל זה הכניס עוד ממד של חוויה. לא עברו ארבע שאכטות וצלצל הטלפון. "תעלה למספר 13 קומה 4. את הטלפון תשאיר בתיבה של משפחת גרינברג". הדפיקה הראשונה היא תמיד הכי כיפית. חרדה תהומית ופחד על החיים עם מיליון סיטואציות רצות במקביל ותרחישי גבורה ובריחה שנגמרים כולם סימולטנית עם פתיחת הדלת.
לא הופתעתי שמולי עמדה ילדה קטנה עם משקפיים. היא הסתכלה עלי וחייכה. "לא הזמנו ביצים היא אמרה לי", ואני בחיוך מיד חשבתי על האבסורד שאדם זר מגיע לדלת ביתך חמוש בארגז ביצים. "פשוט התקשרו אלי להגיע. אני לא באמת יודע מי ולמה אבל ביקשו שאבוא", הסברתי. "הוא בסלון רואה טלוויזיה. בוא. הוא תמיד בסלון רואה טלוויזיה. אבל כשאני בבית הוא רואה סרטים מצוירים".
כמו בכל בית ערבי בשכונת מרחביה, גם פה המסדרונות גבוהים וצרים. מבואה אחת לכל החדרים ומבוכים מובילים ממקום למקום. יש הרגשה נהדרת להסתובבות בבית כזה. תמיד יש טמפרטורה נעימה ויבשה בבתים ערביים. הקירות תמיד קרים.
בכניסה לסלון עמדו שני גברים מתוסכלים. בעיקר בגלל שהם שמרו על דלת. "אנחנו נשמור לך על הביצים", אמר השמאלי. עד לאותו הרגע, למרות העיסוק הגדול בביצים, לא באמת קלטתי שאני מגיע למקום כבד ואסור עם סלסת ביצים. הוא ישב על הספה עם רגל אחת מורמת וידו הענקית נחה על המשענת. הוא צחק כמו ילד. כשנכנסתי לטווח ראייתו הבנתי מי יושב מולי. רק אתו לא עבדתי. בכל מקצוע יש ספקים קבועים. בכל מה שקשור לטוני סופראנו תמיד בחרתי ללכת הצדה. הוא כבד מדי ורציני מדי.
- "אתה יודע למה אתה כאן?".
- "בגלל שתמיד רציתי לשתות בירה עם טוני סופראנו?".
- "באמת ?", הוא שאל אותי. "למה".
- "בגלל שאתה מאחד את כל סוגי החרא האנושי עם כל שבעת החטאים בייחוס לגבר ויחד עם העובדה השקטה החזקה ביותר. גם בנים בוכים ומפחדים ולפעמים לא רק בחושך".
- "אני חייב לומר שיש לך ביצים לומר לי דבר כזה. אני מחבב אנשים עם ביצים".
- "יש לי עוד עשרים וארבע בחוץ", אמרתי בחיוך. "קח לדוגמא רגע של משבר שהיה בעברי".
כאדם רומנטי מדי סביב בחורה והקשר איתה, או יותר נכון סיומו, אמרה לי חברה טובה כהלצה תחשוב מה טוני סופראנו היה עושה במקומך. בפנים דומעות ונבוכות עלה על פני ניואנס של חיוך בזמן שהתשובה הגדולה התבהרה באונה הקדמית של תודעתי.
- "טוני סופראנו היה בוכה. הוא היה יושב כאן ושותה את הבירה שאני שותה ופשוט בוכה עד שאין יותר מה להוציא. ההבדל הוא שאתה כנראה היית מחסל את חברתי הטובה בזמן שאני עד היום חי עם הידיעה שהיא ראתה אותי ככה. כזה אתה. אדם לא קטן באף מובן. אתה מודע לרגשות שלך ולדרכך הפנימית. אתה יודע מתי לצחוק ומתי לבכות. אבל בעיקר מתי לתבל את רגשותיך בבירה וסיגר". ליבי פעם והרגשתי כמו ילד שנואם לפני כתה שלמה. הרגע אמרתי למאפיונר האולטימטיבי שהוא בכיין. כל מה שנשאר לי זה להציע לו לאנוס אותי לפני שהוא מוציא אותי להורג.
- "תראה. קודם כל תודה. האמת, זה מחמיא לי. פשוט במקצוע שלנו עדיף שלא יידעו שאנחנו רגישים. זאת חולשה. אבל מאחר ואנחנו מכירים אחד את השני כל-כך טוב - בוא ותשב. אספר לך על העבודה שלך".
אנחת רווחה ברחה מפי בזמן שהתיישבתי ליד השולחן. בבית פרטי אי-אפשר לירות באקדח. בטח לא בבית ערבי. יותר מדי הד. לפחות ידעתי שאם אמות זה יהיה סכין. משום מה זה נראה לי באותו הרגע פחות מאיים. האמת שטוני רק רצה חברה. הוא הניח שבגלל שלא עבדנו יחד אף פעם לא יהיה לי מטען נגדו והוא יוכל לתת בי אמון. כזה הוא טוני. אנושי למרות כל החרא.
בימים הראשונים הוא ניצל את יכולתי להעביר דברים אסורים ברחבי הארץ בלי להיתפס. אני פשוט נראה יותר חשוד כשאני לא עובר על החוק. משהו בי מקולקל. תמיד אמרו: 'כשהוא עושה שטות הוא נראה נורמלי'. אחר-כך פשוט הגעתי עם שישיות. טוני אהב לאגר. יותר מכל הוא אהב שהיא קרה. ביום חם באמת ישבנו שנינו בלי חולצה ונשענו על קיר כדי להתקרר עם בירה קרה ביד אחת וסיגריה בשנייה.
כזה היה גם ג'יימס גנדולפיני. מראיונות אתו, מסרטיו הלא רבים ומתפקיד המופת שלו ניתן לראות שידע ליהנות בצורה לא מבוטלת. באחד מהראיונות שאל אותו המראיין למה הוא נראה טבעי יותר על המסך מאשר ביום-יום.
ג'יימס גנדולפיני שיחק את חייו מגיל צעיר. כל דמות שגילם היתה חלק מאישיותו שביום-יום היה רדום. מישהו פעם אמר לי שג'יימס גנדולפיני גדל פיזית עם כל תפקיד. תודו שבאמת נראה כאילו הוא מכיל דמות מלאה בגופו...
