מגנום אופוס: צרעה, נווה אילן לבן

תענוג לקבל כמתנת פרידה בקבוק מגנום במתנה, רק תשתדלו שלא ירעדו לכם הידיים. אבירם כץ מרוסק לרסיסים...

"יא בנזונה, אני לא מוכן יותר שתיפגש לבד עם אורי. לך תבקבק אתה מגנומים, אתה יודע איזה כאב ראש זה?!", זה היה תוכן השיחה שקיבלתי מערן פיק מיקב צרעה, כמה שעות אחרי שנפגשתי עם אורי רן, המנכ"ל דאז, לשיחת חולין של צהריים ב'טוטו' לפני כמה שנים טובות. אמרתי לאורי שאני חייב מגנומים של יין לבן. "מה אכפת לכם לבקבק כמה מגנומים? אני אקנה הכל", הבטחתי לו, "זה קטע נהדר ויש לזה ביקוש".

המונית הגיעה, ואני, עם שני ארגזי יין גדושים בידיים, מנסה כמו אחרון האידיוטים לפתוח את הדלת... (צילום: יח"צ)

המונית הגיעה, ואני, עם שני ארגזי יין גדושים בידיים, מנסה כמו אידיוט לפתוח לבד את הדלת... (צילום: יח"צ) אורי השתכנע, אבל ערן - יינן פדנט שכמותו - שנא את הרעיון. לך תבין ייננים ואת כל הפוביות שלהם מפקקים דולפים, חמצן שייכנס בעת הביקבוק ושאר תירוצים. אבל בסוף גם ערן נשבר וביקבק 30 מגנומים של 'נווה אילן לבן' מבציר 2012. לא לקח לנו הרבה זמן למכור אותם. התגובות היו נהדרות. צרעה הוא אחד היקבים האהובים עלי, בלי קשר לעובדה שאני כל-כך אוהב את האנשים שם. ה'נווה אילן' של יקב צרעה, על טהרת השרדונה הוא יין שמצליח להיות עשיר ומורכב מבלי לאבד לרגע מהחינניות והרעננות הסקסית שלו. מינרלי, עץ שמשולב בעדינות ותומך בפרי הירוק הרענן, וחמיצות מרעננת. שרדונה בול כמו שאני אוהב. כשעזבתי את 'טוטו', לפני כשנתיים וחצי, קיבלתי מהיקב מתנת פרידה - מגנום של אותו 'נווה אילן' - שמאז כבר הפסיקו לייצר (לא נורא, ה'שורש' ו'הרי יהודה' הלבנים עושים עבודה לא פחות טובה, אם לא יותר) עם הקדשה. סגירת מעגל נחמדה. כשפתחנו את ה'ברוט', ובעקבות שלל מעברי הדירה שלי ומחסור במקרר יין רציני בבית, נח לו בינתיים הבקבוק בשלווה במקרר היין שלנו ב'ברוט'. עכשיו, כשסוף-סוף הרשיתי לעצמי להתחדש במקרר יין רציני וחתיך, אחרי שמיכל הסכימה לוותר לטובתו על כורסא בסלון, העברתי את המגנום לביתו החדש, יחד עם עוד כמה בקבוקים שלי, בעיקר נוכח היכרותי עם בן רון, אחי ושותפי היקר, שלא רואה בעיניים ומסוגל למכור כל דבר - כולל אותי - לכל המרבה במחיר... והבקבוק הזה, בכל זאת, ניגן לי על עצב סנטימנטלי. המונית הגיעה, ואני עם שני ארגזי יין גדושים בידיים, ומעליהם המגנום בשקית, מנסה - כמו אחרון האידיוטים - לפתוח את הדלת. את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש לבד - ריח פרי נעים ומשכר התפשט ברחוב מהבקבוק המנופץ על הכביש. "וואי, איזה ריח טוב יש לזה. זה משהו מיוחד זה, הא? זה היה יקר, הא?", אמר נהג המונית, והמשיך לדבר אתי כל הדרך הביתה והתעניין אם יש לי דרך לקנות עוד בקבוק כזה או שזה אבוד. לך תסביר שגם ביין זה לא תמיד עניין של כסף. הרי כבר בקבוקים יקרים, טובים ונחשבים יותר נשברו לי, או סתם היו תקולים, ומצאו את דרכם היישר אל הכיור. אבל המשפט הזה של נהג המונית, והריח באוויר, העלו על פני חיוך. הרוח הקרירה של שעת ערב חורפית באמת פיזרה את בשומת היין באוויר. אז אם במקרה עברתם בחמישי בערב בפינת הרחובות נחלת בנימין-מונטיפיורי ולא הבנתם מהו ריח הפרי הרענן שעלה באפכם, אני מקווה שזה העלה לכם חיוך על הפנים, ועשה חשק לשתות משהו...