מרגישים שינוי בהרגלי הצניחה?

פרנק זאפה אמר פעם שהראש של הבנאדם זה כמו מצנח - אם הוא לא פתוח, הוא לא עובד. נמרוד שיין לא סגור שהטור הזה קשור לזרם המחשבה, אבל הוא ללא ספק קשור לצניחה...

נתחיל בצניחה הטבעית של הטמפרטורה. חורף עלוב יש לנו. זה לא מפריע לנו להחזיק תעשייה שלמה של חזאים שמתחפשים לעמיתים שלהם בארצות-הברית, ומחכים לאיזה הוריקן שיצדיק את הלבוש המגוחך וזמן האוויר. אבל עדיין קר לפעמים בעצמות, ואתה יושב בבית מול תנור הספירלה, והלב שלך מבקש איזו כוסית. אז אתה מסתכל על הבקבוק ומגלה שגם שם יש צניחה.

אסור שצניחה תהיה ארוכה יותר משלוש שניות, כי אם כן, אז כנראה ששכחת משהו... (צילומים: יח"צ) ממתי התחלת לשתות כל-כך הרבה שהמפלס של הנוזל הענברי (ענברי כי "זה נראה כמו 700 מ"ל של שתן" היה ארוך מדי) יורד בקצב כזה? פעם בקבוק וויסקי היה מחזיק הרבה יותר זמן. אולי היית שותה יותר בחוץ, אבל ממתי הסינגל החביב עליך הפך להיות מוצר צריכה בסיסי. ואז אתה עוטף בשתי כפות ידיים את הכוס, מתכופף מעט, ומביט לתוכה פנימה, כאילו שאם תתרכז תצא משם תשובה שתסדר מחדש את החיים שלך, או שלפחות תאפשר לך להירדם ולהחזיק כמה שעות שינה רצופות. ופתאום אתה נזכר בצניחות שלך, בצבא, כשהיית צעיר קצר רוח, ולא היתה לך סבלנות לחכות לנחיתה. המפגשים מלאי ההתלהבות עם החבר'ה בסופי השבוע, בהם היית מספר - בתקווה שגם הבנות מקשיבות - על החוויה יוצאת הדופן. זוכרים? את הישיבות האלה, שבהם מתחילים "לדבר על הצבא"? באיזשהו שלב הבנות פורשות ומשאירות את סיפורי הגבורה והצ'יזבטים על המפקד צדוק ליצורים עם עודף הטסטוסטרון, עד שגם כמה גברים מתחילים אט, אט, לפרוש מאוהל המילואימניקים. עד גיל 30 - פחות או יותר - זה צריך לעבור. אם זה ממשיך גם אחר-כך, כדאי שתראה מישהו. שתיבדק. או שתחליף חברים. טוב, עכשיו אחרי שאמרתי את זה - קצת לא נעים לי, אבל אני הולך לספר לכם על הצניחה הצבאית שלי. גם כי אני קצת שיכור וזה אומר שאני סולח לעצמי עכשיו על מה שאני לא אסלח אחר-כך, וגם בגלל שאני לא הולך לספר לכם על הצניחה במיתלה, אלא על הצניחה כסוג של אלגוריה לחיים שלנו. הרי כולנו מתחילים את החיים כזירעונים חסרי משמעות בבטן של גוף ארוך וגלילי, עד שמישהו מחליט לירות אותנו החוצה מהדבר הזה אל תוך הלא נודע הגדול. השניות הראשונות הן המרגשות ביותר, כי זו למעשה צניחה חופשית. אמנם אסור שהיא תהיה ארוכה יותר משלוש שניות, כי אם כן, אז כנראה ששכחת משהו. אבל אלה שלוש השניות הכי ארוכות בחיים שלך, משום שאתה מרגיש בהן כמו זבוב ששם רגע את הראש בתוך אגזוז של טנדר ישן, שנייה לפני שמישהו הניע ושם גז. אתה עף כמו קליע והמטוס - שבו עד לפני רגע ישבת ושרת שירים נגד הפחד - טס לך מהעיניים. אין לך שום שליטה על החיים שלך, אתה רק יכול לעצום עיניים ולחכות שזה יגמר. ואז הוא נפתח. המצנח. למרות שאתה לא עולה בחזרה אפילו בסנטימטר, כך זה מרגיש. כאילו מישהו תפס אותך בצווארון ומשך אותך למעלה. ואחרי שאתה מסתכל על האדמה הרחוקה, הכבישים, הגבעות והשדות - ומשום שאתה כלל לא מרגיש שאתה נופל או שהצניחה הזו תיגמר עוד מעט בהתרסקות ומפגש עם הקרקע - אתה מסדר את הרצועות ומבלה את זמנך על התחת, צופה באנשים אחרים סביבך, שממש כמוך, יושבים על התחת ונהנים מהנוף. יש ברגעים האלה שאננות מסוימת. אתה יודע ששום דבר לא תלוי ממש בך, ושאתה תעוף לאן שהרוח והגורל יסחבו אותך, אבל אתה יודע גם שכל האנשים סביבך עוברים את אותה החוויה, ואתה אחד מכולם, לא יוצא-דופן, ושבכלל, הכל בסדר. ואז זה מתחיל. הסיפור האמיתי. כמה שניות לפני הסוף, אתה מרגיש פתאום את נפילה. אבל באופן מוזר, אתה לא מרגיש שאתה נופל אל הקרקע, אלא שהקרקע באה אליך. פשוט עפה לך לתוך האישונים. זה עניין מהיר מאוד. אין לחשב מסלול מחדש ויש לך ממש מעט זמן להתארגן בחזרה על התחת השמן שלך לקראת המפגש עם הסוף. מי שתופר את המצנחים לצבא רוצה שתגיע הכי מהר לקרקע בלי לשבור רגליים או למות. אתה לא באיזה טנדם בפרדייב, אתה בחולות של ראשון פאקינג לציון, אז אתה שוכח את כל מה שלמדת ביפה-נוף ובחיים, מתקפל כמו עובר ומתפלל שהסוף לא יכאב. וזה לא כואב. לא יותר מלקפוץ מכיסא בפינת האוכל אצלך בבית. רק שבצניחה, להבדיל מבחיים האמיתיים, אתה מקפל את המצנח וחוזר לחבר'ה. אל תתבאסו עליי, אבל באלגוריה אתם ממשיכים עוד קצת למטה לתוך החול, ולא חוזרים. לחיים.

הערת המערכת: נמרוד שיין אוהב לרכוב ואוהב לשתות, אבל כמו כל גבר-גבר - הוא יודע שמפגש בין שתי אהבותיו עלול להיות קטלני... ולכן הוא מקפיד להפריד ביניהן. ככה זה בסנהדרינק: אנחנו אוהבים שהכותבים שלנו אוחזים מקלדת אחרי שלגמו משהו, אבל כשהם אוחזים בהגה - אנחנו מעדיפים אותם סאחים, כדי שיוכלו להמשיך לכתוב גם מחר... שתו באחריות!