נמרוד שיין מרים כוסית לזכרו של אסי דיין,  האיש ששם לנו מראה מול הפנים גם כשלא רצינו לראות את ההשתקפות שלנו בתוכה

אח יא-אסי... איך פתאום באמצע יום עבודה מישהו נכנס ואמר "שמעתם שאסי דיין מת?". כולם לבשו פרצוף, דפקו קצת עם הלשון כמו שעושות מטרות וישר קפצו לביקור ניחומים בטלפון היותר חכם שלהם. היום כשמישהו מת במקום אחד, הוא הופך להתראה בסלולרי של מישהו אחר. אני, שכל היום הראש שלי גם ככה היה בעננים בגובה רב עד בינוני, יצאתי לרגע לשמש, וחשבתי שבטח אנשים לא מופתעים מזה שסיימת את הקשר, כי כבר שנים שאתה עושה לנו נוהל חבצלת. הכנת אותנו למוות שלך כל כך טוב, שלמרות שהמשכת לכתוב ולעשות סרטים, היה ברור לכולם שבעצם כבר שנים אתה לא אתנו. אתה והמוות הייתם, איך נאמר, ביחסים. התכתבת אתו כאילו הוא אישה יפה מעבר לים, ושכמה שלא תשקר לה, יום אחד הספינה שלך תעגון אצלה בדלת.

מתוך "בטיפול" (צילום: יח"צ)
מתוך "בטיפול" (צילום: יח"צ)
מתוך "בטיפול" (צילום: יח"צ) אז עכשיו אני יושב מול המסך, מוזג לעצמי ולכבודך כוסית שמנה של בלנטיין, ממתיק אותה עם כמה טיפות שמנוניות של דרמבוי, כי ככה אני עושה תמיד כשאני כותב למישהו מכתב פרידה שהוא אף פעם לא יקרא. האמת, שלא היית קורא את המכתב הזה גם אם היית בחיים. בטח אם היית מגלה אותו בתיבה, היית זורק אותו עם ההודעות מהבנק והפרסומת של מתקן התריסים. למרות שלבשת תמיד פרצוף כזה של מר באום שלא אכפת לו מה אומרים, לא הצלחת לעבוד עלינו. אפילו אנחנו יודעים שמי ששותה כל כך הרבה, וממלא את עצמו בכל כך הרבה חומרים משכיחים, עושה את זה רק בגלל שהוא לוקח ללב. דיברתי אתך רק פעם אחת. נשלחתי לראיין אותך למגזין תרבות באיזה ערוץ נישה, כי זכית באחד מהפרסים האלה והסתובבת אבוד פסיכיאטרית בקבלת הפנים של פסטיבל הסרטים. גררת רגליים עם כוסית ביד ומבט רחוק בעיניים. קראתי מהר לצלם וניסיתי לנהל אתך ראיון בכלים העיתונאיים הרגילים, אתה יודע, אלה שמשתמשים בהם כשמראיינים אנשים רגילים. אתה דפקת לי מבט של "מה אתה רוצה ממני באימשך" ואם לא היית גמור, בטח היית יורק עלי כמה צרחות על זה שיותר טוב שאני אעיף לך את המיקרופון מהפרצוף. כי כל מה שאתה רצית זה להמשיך לשתות את האלכוהול העלוב שמגישים באירועים האלה, ולשכוח הכי חזק שאתה יכול שהם כולם רואים בך איזו חיית קרקס, שעוד מעט תעלה על הבמה לקבל את הפסלון, ותמלמל בשפתיים רפות איזו אמירה שתספק להם נושא פרובוקטיבי לשיחת ברזייה פרודוקטיבית, עד שהם יצאו אל הטרקלינים גבוהי התקרה עם הקאווה בכוסות הפלסטיק המהודרות שלהם ויאמרו אחד לשני בפרצוף מוגז שהדיין הזה הוא הו-כל-כך גאון ובזבוז וחבל ומסכן וחרא. עכשיו הלכת ואני יושב לי בלילה הזה  - שהירח שלו כל כך דק, שנראה כאילו כל רגע הוא יכול להישבר – סוגר את הטלוויזיה ושותה עוד אחת לכבודך. אני חושב עלינו כאן בווילה הזאת בג'ונגל, שבתכלס יש לה כבר ריח של קבב שרוף, ואיך התעקשת כל הזמן הזה להיות ההשתקפות המכוערת שלנו, של המדינה הזו, שהיו לה פעם גיבורים יפים כמו שאתה היית כשהלכת בשדות, ואיך אחרי פחות משבעים שנה, כל מה שאנחנו רוצים זה לברוח, לאכסן את עצמנו בחזרה בברלין או לפחות באיזה ענן, ואולי סתם להיות מתים מהלכים שמקבלים כל שבע דקות יציאה לפרסומות. אז אני שותה לכבודך עכשיו אסי, כי אני לא יודע לסכם אותך. מה אני אגיד לך, אתה זה בעצם אנחנו, שלפני חמש דקות היינו יפי הבלורית עם אבא גנרל, והיום אנחנו שמנים ויתומים, מוזנחים ובטיפול. גם אנחנו מזיינים וזורקים, אוכלים מהר ומקיאים, מרביצים ומצטערים. היית צמא לאהבה שלנו ושמת עלינו זין. חיכית למחיאות הכפיים שלנו בזמן שקיללת אותנו בשפתיים מעלות קצף. פרשׂת את החיים העקומים שלך על המסך שלנו בסלון כמו איזה אקסהיביציוניסט בפארק, אבל ידעת שמופע החשפנות של ד"ר פומרנץ הוא כלום לעומת מה שאנחנו עושים לעצמנו כל בוקר בפייסבוק. אתה זה אנחנו בנאדם, וההיפך. אני שותה לכבודך היום כוסית אסי, רק כי אין לי ראש למילים ארוכות, ואני בסך הכול קצין מטבח ראשי, שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום. אלף חיים חיית בנאדם. היית אלף אנשים יותר ממה שכל אחד מאתנו יהיה. עשית על הכדור הזה כזה סיבוב, שצריך לספור את השנים שלך כמו שסופרים שנות כלב. אז בגלל שכל הזמן הזה עבדת בלהיות אנחנו, ועכשיו אתה מת, אני אקפוץ בטח יום אחד אל חלקת הקבר שסידרו לך בנהלל, כמו אחד שנפלה לו פעם חתיכה מהלב והוא מחפש אותה אצל אחרים. אני יודע שלא תהיה שם בעמק יזרעאל, כי כבר מזמן אתה לא שם. אבל אם במקרה תחליט לקחת לשם את סרג'יו קונסטנצה, אולי בשביל למכור לו איזה קרקע מול הקבר של משה דיין, ותראה על השיש איזה נייר מקופל יפה לארבע, תדע שזה אני ששם לך אותו שם. יש בו שיר שהעתקתי מצ'ארלס בוקובסקי. הוא כתב אותו קצת לפני שגם הוא הלך לשתות עם מלאכים. לחיים אסי. ריקבון לאחרונה היתה לי מין מחשבה שהמדינה הזאת חזרה לאחור 40 או 50 שנה ושכל הקדמה החברתית הרגשות הטובים בין בני האדם נשטפו עם הזרם והוחלפו על ידי אותן קנאויות ישנות. יש לנו יותר מתמיד רצונות אנוכיים של כוח חוסר יחס לחלשים לזקנים לאומללים לחסרי האונים. אנחנו מחליפים קרבה בקרב שחרור בשעבוד. בזבזנו את התבואה ומהר מאוד הפכנו להיות פחות. יש לנו את הפצצה שלנו היא הפחד שלנו הקללה שלנו והבושה שלנו. עכשיו משהו כל-כך עצוב אוחז בנו הנשימה אוזלת ואנחנו אפילו לא מסוגלים לבכות. *צ'רלס בוקובסקי - תרגום לעברית הדס וייס. הוצאת אסטרולוג