עד לא ידע: החטא ועונשו

מעשה בצ'ייסר אחד (נגיד) יותר מדי, עורכת דין משכימת קום וכיור אמבטיה. אם לאבירם כץ לא היה אופי מברזל הוא היה מתנזר משתייה עד היום

אופיר ואלירן הם שני החברים הכי טובים שלי. את אופיר אני סוחב עוד מהתיכון, את אלירן מהצבא. החבר היחיד שלי מהתיכון, החבר היחיד שלי מהצבא. במרוצת השנים (כן, אני יודע שזה משפט שלא לגיטימי להוציא מהפה מתחת לגיל שלושים, אבל באמת ככה זה מרגיש) מסלול חייו של כל אחד מאיתנו הלך למקומות קצת אחרים, כך שסתם פגישה לבירה חברית הפכה מכרוניקה יומיומית למאורע חגיגי. לפני כמה שנים נפגשנו אחרי שלא ראינו אחד את השני יותר מדי זמן. לא זוכר איך הערב התחיל (גם לא בדיוק זוכר איך הוא נגמר) אבל בסופו נחתנו ברוטשילד 12. כמו נוהל "אדמה בוערת", אפרופו חברים מהצבא, ברוטשילד 12 היה לנו באותה העת נוהל לפיו אין דבר כזה צ'ייסר ריק. אתה לא רוצה לשתות? תשאיר את הצ'ייסר מלא. אבל ברגע שהצ'ייסר התרוקן- כבמטה קסם הוא מתמלא מעצמו. ובכל זאת, לתת לחתולים שמנמנים שכמותנו לשמור על השמנת זה, אפעס, לא הרעיון הכי מבריק בעולם. רוצה לומר: לסמוך על שיקול הדעת שלנו כשמולנו מונח צ'ייסר מלא כל טוב, זה כמו לסמוך על איראן שפיתוח הנשק הגרעיני שלה הוא רק להגנה עצמית. אז שתינו ושתינו והיינו כבר שיכורים, ואז שתינו עוד. ועוד. או שאולי זה הייתי רק אני.