לזכור כדי לשכוח

חברי מועצת סנהדרינק סוגרים חשבון עם השנה שהיתה:

זו היתה שנה מחורבנת, עם מלחמה במקום חופש גדול, עם חבורת אופורטוניסטים שלא הייתי נותן לה לנהל קיוסק, אבל הציבור נתן לה לנהל לנו את החיים כמעט שנתיים. דור שלם רוצה ברלין. או מילקי

מי רוצה בכלל לסכם את 2014, לא כל שכן לזכור. על השנה שחלפה אפשר להגיד מה שחיים משה אמר על החברה המכוערת שלו כשהוא שר לה "עם בקבוק של מתיאוס את נראית כה יפה". כי אם השנה הזו עשתה לנו משהו, זה לגרום לנו לשתות יותר, ולא מהסיבות הנכונות. אז במקום להביט אחורה בזעם, החלטתי לחפש ביומן הגרגוריאני של 2015, לפחות 5 סיבות טובות להרים כוסית בשנה האזרחית שתבוא עלינו לטובה. אם לזכר מישהו, או סתם על מנת לזכור משהו. הפורמט הוא פשוט; לכל אירוע אתם מוזמנים לשתות איתי את אחד המשקאות שגרים אצלי בארון. אז פתחו יומן ורשמו לעצמכם, או כמו שאומרים כאן לאחרונה בניו-ספיק בין-לאומי של מי שמאמין שעוד כמה שנים גם כך כבר לא תהיה לו מדינה, סייב ד'ה דייט...

24 בינואר: לזכר ווינסטון צ'רצ'יל והמנהיג הנעלם

יוֹבל ללכתו. חודשיים לפני הבחירות שלנו ובעיצומה של תכנית הראליטי שבה אנו משתתפים בעל כורחנו, נציין בשבת הזו את געגועינו לאחד השתיינים החביבים בכל הזמנים, וגם מי שהפך להיות אחד מהמנהיגים גסי הרוח האלה, שלא הבטיחו לנו דבר לבד מדם, יזע ודמעות, אבל היינו הולכים אחריהם באש ובקוניאק.

ומה נשתה?

משום שאחת האמירות הצ'רצ'יליות שהכי החביבות עליי היא "אלוהים ברא את צרפת, ארץ יפהפייה וטובה. וכדי לאזן, הוא ברא את הצרפתים", נשתה מה-Courvoisiers XO Imperial. כי כשאתה שותה אותו, אתה יכול ממש להרגיש את ההיסטוריה מחליקה לך בגרון. לא משום גילו המתקדם העגול והמורכב, או משום שהטעם העגול והמורכב או התואר המפוקפק בו זכה לאחרונה "ה-XO הטוב בעולם", אלא כי כשמסתכלים על הבקבוק הקלאסי הזה, אי אפשר שלא לחשוב על צ'רצ'יל יושב בדאונינג 10 מול האח, עם סיגר וכוסית על הברכיים.

11 במאי: לזכר דוד אבידן וכל המשוררים המתים

20 שנה למותו של המשורר. דוד אבידן לא היה מחובבי הטיפה המרה. לא שהוא לא שתה, הוא נתן עינו, אבל הוא היה יותר איש של אל.אס.די. בכלל, בקרב המשוררים שלנו היו שתיינים גדולים יותר, מאלתרמן או פן, ועד חלפי. אני אוהב את המשוררים שלי שיכורים, ולא משנה איפה הם נולדו. קחו לדוגמא את צ'רלס בוקובסקי או את ריימונד קארבר, אפילו השירים של המינגווי (שחבל שלא תורגמו עדיין לעברית) הם מהיפים ביותר על מדף הספרים בסלון שלי. גם דוד אבידן מת לבד, חולה, עני ושקוע בחובות, כמו שמשוררים אמיתיים מתים. אז במקום לבלבל לכם במוח, תנו להביא לכם כמה שורות שלו, ולבקש מכם לשתות ביום הזה לזכר כל הכותבים השיכורים, שלא רק שהצליחו לכתוב, אלא גם קרעו לנו עם המילים שלהם כמה חתיכות מהלב: פתק-פרידהזִכְרֵךְ המתוק בגופי זִכְרוּתְךָ עמוק בפי תודה על הכל היה יפה קפצי בהזדמנות נשתה קפה

ומה נשתה?

נשתה יין. כי משוררים עניים שותים יין. אבל אנחנו לא נחנק מיין זול כמו בוקובסקי. נשתה יין ישראלי לזכר משורר ישראלי. סוף-סוף אפתח את הקברנה סוביניון של ירדן משנת 2004 ששוכב לי יותר מדי זמן במקרר היינות. אחרי עשור של מנוחה נכונה עומדות בפני שתי אפשרויות: האחת, למכור אותו באחלה כסף ולקנות במקומו לא מעט יינות צעירים אך מצוינים, או להגיד פאק-איט ולשתות אותו אתכם לזכר המשורר התל-אביבי המת. נחשו באיזה אופציה בחרתי.

31 במאי: לחיי סיינפלד ותכניות על כלום

מי היה מאמין. אבל מאז שג'רי, איילין, קריימר וקוסטנזה שידרו את פרק הפיילוט הראשון שלהם, עברה רבע מאה, שזה בספירה חוזרת עשרים וחמש שנים. אתם תוהים וודאי מה סדרה שאלכוהול לא אוזכר בה כמעט מעולם (אני בכל אופן לא זוכר אף לא פעם אחת) ושהמשקה היחידי ששפכו בה הוא חלב על קורנפלקס מתפרצת לאתר אלכוהול, ולמה אני צריך לשתות לכבוד ארבעה ניו יורקים שלא מפסיקים ל"ידה ידה" עדיין בשידורים חוזרים, אז הנה למה: זו היתה תכנית על כלום. זו היתה תכנית שחגגה את הריקנות, התיעוב, והאומללות של החיים המודרניים. אבל היא לא עשתה את זה בסגנון ייסורי ורתר הצעיר, היא עשתה את זה מצחיק, ותתפלאו - היא עשתה את זה אפילו יהודי.

ומה נשתה?

נו מה, בירה כמובן. ואם בירה, אז באדווייזר. ואם באדווייזר, אז לא את הנוזל הצהבהב מאמריקה ששינה את שמו ל-Bud, אלא את האחות הבוגרת ילידת צ'כיה. בלי קשר, למרות מס הנשך שהטילה המדינה על צרכני הבירה האומללים, מצליחה הלאגר המצוינת הזו איכשהו לשמור על עלות נורמלית יחסית להנאה.

9 באוגוסט: לזכר ג'רי גרסייה ומי שלא נהיה לעולם

בכל הנוגע לג'רי גרסייה והגרייטפול-דד יש רק שני סוגים של ישראלים. אלה שאין להם מושג ורון מייברג. לא, באמת, אם נוציא מהמשוואה את מייברג שכבר שנים מתבודד באיזה חור במיין הקפואה, הרי שהישראלי, ולו גם המבין הגדול ביותר ברוק אמריקאי, מבין ב"דֶדְס" לא יותר ממה שהוא מבין בחוקי הפוטבול או כמה לעזאזל זה יוצא יארד. אז ג'רי גרסיה שהלך לעולם שכולו פסיכדליה הוא - כמו שאתם מבינים - רק סמל. הוא סמל לאמריקה הגדולה שלעולם לא נמנה על אזרחיה החופשיים. אנחנו יכולים לשתות בקבוק ג'ק דניאלס בשבוע, לעשן מרלבורו בשרשרת, או לפטם את הילדים שלנו במקדונלד'ס וקולה, אבל לעולם לא נהיה חלק מהתרבות הענקית הזו, שלידה אנחנו כמו שאמר פעם מאיר גולדברג "חצי סיכה על מפת העולם". אמריקאי ממוצע יודע לקשקש עם חברים בבר על ג'רי גרסייה כמו שאצלנו מריצים במילואים סצנות שלמות מ'גבעת חלפון'. רגע, כמה ג'רי גרסייה יש לכם על מדף הדיסקים?

ומה נשתה?

טקילה כמובן. ואם טקילה, אז קווארבו גולד. לא רק בגלל שזו הטקילה הכי נמכרת בעולם או בגלל שלאבא של ג'רי קראו חוזה ראמון גרסיה וזה יושב טוב עם משקה מקסיקני בקליפורניה. נשתה טקילה כי אתה יכול לערבב אותה עם מה שאתה רוצה ולחשוב שאתה במקום אחר. אתה יכול למזוג ממנה למיץ תפוזים והופ אתה פאקינג דאג וטוני שותים "טקילה סאנרייז" במנהרת זמן לשנות השמונים, או סתם להקפיץ אותה עם ספרייט ופרוסת לימון ולהרגיש אידיוט משנות ה-90'. טקילה היא המשקה הכי לא ישראלי שיש. בגלל שלהבדיל מהוודקה שבאה עם העלייה מברית-המועצות או הערק עם הים-תיכוניים, הטקילה באה ממקסיקו. מתי בפעם האחרונה שאלת יהודי מאיפה המשפחה שלו עלתה והוא אמר לך "אה, מאואחקה". אז בואו נשתה טקילה לחיי מה שכבר לא נהיה לעולם. יאללה, כוּלה 100 שקל בקבוק, תמזוג.

4 בנובמבר: לזכר יצחק רבין והשלום חבר אתה חסר

מאמינים שעברו כבר 20 שנה? שהנערות שישבו סביב הנרות בכיכר עם המבט העצוב בעיניים מתקרבות כבר לארבעים שלהן, ויושבות לידך בטקס של הילדים בבית הספר? איך שלוש יריות אקדח לקחו לנו את התקווה. עזבו רגע את הפולחן ומפעל ההנצחה הכי מטורף שנעשה כאן אי-פעם לנבחר ציבור. יכול להיות שהרצח לא באמת הרג את השלום, ושהוא בכל מקרה אף פעם לא היה בא. אבל הוא הרג את התקווה, או כמו שאמר פעם ד"ר ג'ונסון: "התקווה כשלעצמה היא סוג של אושר. אולי סוג האושר העיקרי שמציע העולם הזה". כשרצחו את רבין הייתי בכלל בירח דבש בפריז. כשהמטוס שלי נחת אחרי כמה ימים לתוך האבל הלאומי מצאתי מדינה עם פרצוף תחת. רק לפני כמה ימים מפגינים נשאו שלטים שהאשימו את רבין שהוא שיכור, וצעקו עליו בהפגנות שהוא אלכוהוליסט ושתיין. אבל האמת הפשוטה היא שהג'ינג'י הזה היה אולי סמוק לחיים, אבל היה צלול לחלוטין. הגבר העצור הזה תפקד דווקא טוב יותר, ואפילו הדיבור הכבד המפורסם הפך מתגלגל יותר אחרי כוסית או שתיים.

ומה נשתה?

גלנפידיך 18. למה? כי זה הסינגל שאני הכי אוהב. בגלל חביות השרי שבהן הוא שכב הוא גם קצת מתקתק, ובארבעה בנובמבר השנה אני אהיה חייב משהו שימתיק לי. רציתי לשתות אותו עם אבא שלי. אבל אבא שלי מת עוד לפני שהספקתי לפתוח את הבקבוק. רבין היה המפקד של אבא שלי ב"הראל". פעם, במפגש חטיבתי באיזה פארק ליד ירושלים אפילו ישבתי עם אבא שלי ורבין באותו שולחן. אז בואו נפתח את הבקבוק הזה בנובמבר, ונעשה כאילו אנחנו בשולחן ההוא, ויש את רבין, ויש את אבא שלי, ויש גם תקווה שיום אחד אולי עוד תהיה לנו תקווה.