ברק רום לא בטוח ש'עכבר הברים' הוא מסוג הסרטים שיגרמו לכם לצאת מהבית עם חיוך לעבודה. המשחק אולי משובח, אבל העלילה כאן פחות חשובה, ממש כמו שהחיים פחות חשובים לשתיין...



"להיות לא-שתיין, כל אחד יכול. להיות שתיין, זה כבר כישרון מיוחד", המשפט הזה שנאמר על-ידי גיבור הסרט 'עכבר הברים' הנרי צ'ינסקי, מתאר בצורה הטובה ביותר את הסרט רווי האלכוהול הזה שעושה רק טוב לסצנת הברים האפלים, כלומר אלו שאתה מגיע אליהם בשביל לשתות ולדבר עם כמה אורחים קבועים (מי אמר 'מתי המקלל'?) ולא בשביל להכיר בחורות או משהו בסגנון.



הסרט עכבר הברים כמעט מתנשא על החברה שמבזבזת את זמנה בעבודה ובמרדף אחרי הכסף מבלי שום מטרה... (צילום: freeimages.com) התנשאות על החברה שמבזבזת את זמנה בעבודה ובמרדף אחר כסף בלי שום מטרה (צילום: freeimages.com)


את הסרט כתב לא אחר מאשר צ'ארלס בוקובסקי, משורר וגורו האלכוהול, שזהו סרטו הראשון בתור תסריטאי ונראה שהרבה נרתמו לעבודה כדי שסרט האלכוהול הזה יקרה: מיקי רורק ופיי דנאווי בתפקידים הראשיים, פרנסיס פורד קופולה מפיק, בשיתוף עם יורם גלובוס ומנחם גולן ז"ל משלנו, מפיקים בפועל את הסרט ועוד כמה שחקני-משנה שבטוח תגידו: "היי, מאיפה אני מכיר אותו?".



כמו הכתיבה של בוקובסקי, כך גם הקצב של הסרט. כמו להיות שיכור באמצע היום. העולם מתנהל כהרגלו, אנשים עסוקים ביום בעצם היותו יום ולא לילה, ואתה מהלך לך בקצב שונה לחלוטין שבו דבר לא מפריע לך, או דברים שאינם חשובים לאף אחד מפריעים לך במיוחד.



אסתטיקה של עליבות


הסרט מספר על הנרי צ'ינסקי (מיקי רורק) שהוא למעשה האלטר-אגו של צ'ארלס בוקובסקי וגם מופיע בספריו ככזה, שתיין במשרה מלאה שאוהב ללכת מכות עם הברמן השכונתי. הוא מייצר אסתטיקה של עליבות כמו שטרנטינו מייצר אסתטיקה של אלימות. הוא שותה במשך כל היום, כותב קצת בלילה ועסוק בלהיות מובטל ולחפש את הוויסקי-סודה הבא שלו.





במהלך הסרט הוא מכיר וונדה (פיי דנאווי) - שתיינית בפני עצמה - והם מנהלים רומן שהוא לא ממש סוער, אבל בהחלט סוער עבור זוג שתיינים שבעיקר חשוב להם לשתות. במהלך הסרט אנו עדים לכך שיש עורכת של מגזין שמשתמשת בבלש פרטי כדי לאתר את צ'ינסקי הבטלן (למרות שזה די קל, פשוט צריכים ללכת לבר השכונתי) וזאת כדי לשלם לו על כך שסיפוריו הקצרים ראו אור במגזין הכתיבה היוקרתי שלה. בין השאר הוא גם שוכב אתה ומצליח לשבור לה את הלב. מאוחר יותר, וונדה גם תשבור לה את העצמות.



שיר הלל לשתייה בצהרים


למעשה מדובר על סרט שהעלילה שלו פחות חשובה, כמו שהחיים פחות חשובים לשתיין. זה ממש לא סרט מדכא כמו 'לעזוב את לאס וגאס', שעליו כתבתי כאן בפעם הקודמת, הוא יותר שיר הלל לשתייה בצהרים וללהיות נונקונפורמיסט שמעדיף את חברת עכברושי הביבים, מאשר את אלו שנמצאים מעל הביוב והולכים לעבודות המסודרות שלהם ועובדים בשביל הכסף שיקנה להם את הרכב שיסיע אותם לעבודה וחוזר חלילה.



הזלזול בקונפורמיסטיות בסרט ניכר מאוד ושיא הזלזול מגיע כאשר הנרי מגיע לביתה של העורכת העשירה, שוכב אתה ומת להתחפף משם, אגב אמירה על כך שהוא פשוט לא מתאים לעולם האריסטוקרטי הזה והוא מעדיף את הבר השכונתי. את הזלזול בכסף הוא מראה בכך שהוא מבזבז את כל הכסף שהוא מקבל עבור סיפוריו, על הזמנת כל חבריו לבר למשקאות חינם.



לקום מחר בבוקר


הסרט הקטן הזה הוא כל מה שרצית בסרט שיכורים: הוא לא מתנשא, להיפך, הוא כמעט מתנשא על החברה שמבזבזת את זמנה בעבודה ובמרדף אחרי הכסף מבלי שום מטרה. בתחילת הסרט הוא נוגס בכריך של לקוח ארעי בבר. אותו אדם הוא שמן בצורה חזירית, לבוש כאחרון הקפיטליסטים (ואוכל סנדוויץ' עם האם, כבדיחה על הכינוי "חזיר קפיטליסטי"). הלקוח כמובן מתעצבן, אבל לא מוכן לקחת את זה למקום הגברי של ללכת מכות, אלא פשוט עוזב את הבר בכעס. צ'ינסקי ממשיך לנגוס בסנדוויץ' בבוז. כמו כן, הוא שותה המון ובצורה מאוד גברית, כלומר לא הולך להקיא כל חצי דקה ולא פוצח במונולוגים דרמטיים.



מעבר לכך, צ'ינסקי פשוט לא מוטרד מכסף. הוא יודע שהאלכוהול שלו יגיע, במקרה הטוב הוא יגריל כמה דולרים מאיזה החזר מס מפוקפק, ובמקרה הרע, בעל הבר שמחבב אותו מאוד יארגן לו איזו כוסית שתאפשר לו להתמלא בקצת "דלק", כדבריו, בשביל שיוכל ללכת מכות שוב עם אדי הברמן.



אני ממליץ מאוד על צפייה בסרט וממליץ עוד יותר לשבת עם וויסקי-סודה בזמן שצופים בו ולהרהר על מהות החיים שלנו כקפיטליסטים בעל כורחנו שחייבים לקום בכל בוקר לעבודה כלשהי כדי לממן כל מיני דברים שלא בהכרח עושים לנו טוב, אבל עוזרים לנו להגיע לעבודה גם ביום שאחרי. ואני דווקא לא מדבר על אלכוהול. אני מדבר על רכב חדש, משכנתא ואופני שטח שיביאו אותך לשום מקום, חוץ מליום שאחרי.