נמרוד שיין מספר על אהבת השתייה של אביו, אדם שידע להעריך ויסקי זול, ועל ההפתעה האחרונה שהכין לכולם
נמרוד שייןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
נמרוד שיין מספר על אהבת השתייה של אביו, אדם שידע להעריך ויסקי זול, ועל ההפתעה האחרונה שהכין לכולם
אבא שלי אהב לשתות, לא פחות מכמה שהוא ידע לשתות, כי השתייה לא הייתה אצלו איזה צורך חברתי. מאז שנולדנו הוא לא יצא עם חברים לפאב או נעלם לערבי שתייה כפי שאני נוהג לפעמים, בידיעת ובאישור הילדים. חוץ מתקרית אחת מביכה – שעליה אולי אספר בהזדמנות – אבא שלי מעולם "איבד את זה" כי, בתרגום חופשי מאמריקאית, אבא שלי ידע להחזיק את הליקר שלו. זה לא שהוא לא ידע להעריך בקבוק וויסקי מיושן ואיכותי, זה פשוט לא עניין אותו. דרכו של הנוזל מהבקבוק לקיבה צריכה הייתה להיות הקצרה ביותר, בלי גלגולי לשון או מצמוצי שפתיים. כן, תמיד גר לו בוויטרינה איזה סקוטי בן 12 או יותר, אבל הוא היה בבחינת לראותו בלבד, או לרגעים של בשורות משמחות, שבהן אבא שלי (בחיי שניסיתי כבר כמה פעמים לכתוב "אבי", אבל אבי שבשמיים היה בטח צוחק עלי, אז תסלחו לי על כל ה"אבא שלי") שלף את פקק השעם בארשת של חגיגיות ומזג ביראת קודש של רוקח לכוסות הוויסקי הכבדות מהמשקה היקר מידי לצרכיו.
ומה בתוך הקופסה? הפתעה! ומה בתוך הקופסה? הפתעה!
אבא שלי היה פטריוט של ויסקי שתג המחיר שלו לא חצה את גבול ה-50 שקלים לבקבוק. אל תסתכלו עלי ככה, אני יודע שזה שולחן של מבינים גדולים באלכוהול, אבל אבא שלי - שכנער רזה ורדוף שרד את החורפים הקפואים של הרי הקרפטים בשנות ה-30 של המאה הקודמת – שתה כבר כמה ספירטים יותר גרועים מאותם בקבוקים גנרים שהייתי מביא לו, בניקוי עמלת תיווך, ממחסן היבואן ברחוב קיבוץ גלויות. הוויסקי מבחינתו צריך היה "לעשות את העבודה", לא הרבה יותר מזה. המספרים היחידים הרשומים על הבקבוק שעניינו אותו, לא היו שנות היישון שהמשקה עבר בחביות שרי מספרד, אלא אלה המציינים את המחיר לפני הנחה. היו לו ולי כמה ויכוחים מנומסים על זה כמובן, כי למרות שיכול היה להרשות לעצמו קאטי סארק צעיר או בטח גראנטס צנוע שבקדקודו פקק הברגה זול, הוא התעקש להמשיך לצרוך את השלוש במאה. אם בנעוריו באירופה זה היה על מנת לחמם את האיברים הקפואים, אז במהלך שירותו כבלש משטרה בסיקסטיז זה היה אחרי משמרות קשות במיוחד, בהן אתה מגיע הביתה ובטוח שריח הדם והאלימות שיש לך מתחת לציפורניים לא יעזוב לעולם. לילות טרופים בהם כל שאתה מבקש מנפשך היגעה זה רק להרביץ אחת, לתת למשקה להיספג בשרירים המתוחים, ולנוזלים החדשים במוח לנצח את האדרנלין. אבל בערוב ימיו, למשקה הייתה רק מטרה אחת, לעצום עיניים על הכורסא האמריקאית הנוחה, מול סרט אקשן שבטח ראה כבר פעם אבל שכח, להירדם באמצע ולהתעורר רק בבוקר.
אני הייתי מביא לו כמעט בכל נסיעה לחו"ל איזה בקבוק באריזת קרטון מהודרת, ומניח את זה לפניו כמנחת אלים. הוא היה מהנהן איזה תודה רבה וחבל על הכסף, מבקש שאניח לבקבוק להמשיך להתיישן בוויטרינה בסלון (אין לי מושג איך עד הפעם האחרונה שבה הוויטרינה הזו פורקה ונשלחה אל מותה, הפטנט הזה עם האור שנדלק ומאיר את מדפי הזכוכית וכוסות הקריסטל עדיין עבד) וחוזר לסורו, אל הבקבוקים חסרי היחוס, אלה שבסופרמרקט לא טורחים אפילו להצמיד להם את החבקים האלקטרוניים.
באחת הנסיעות, עוד לפני שאבא שלי מעך את בדל הסיגריה ושטף את הפה עם הכוסית האחרונה בהחלט, הבאתי לו גלנפידיך 12 במארז פח מצועצע שקרץ לי מאחד המדפים. חשבתי שאם אבא שלי לא יעריך את הנוזל שבפנים, הרי הילד שבו, לא יוכל להתעלם מהקופסא המדליקה, שאחרי שהבקבוק נגמר אפשר לשים בה מחזיקי מפתחות ישנים, ברגים או מטבעות שיצאו מהמחזור.
כששבתי, ובמהלך אותם חודשים שנותרו בשעון החול של אבא שלי, בכל פעם שמזגתי לו כוסית מאחד הבקבוקים חסרי ההוד וההדר, קרצה לי מהוויטרינה המוארת בחגיגיות קופסת הפח החומה של הסקוטי ההוא, שהמתין בסבלנות לאיזה הכרזה על הולדת נין חדש, או חתונתו הקרובה של נכד.
הפתעה אחרונה בהחלט
שעתיים אחרי שסייעתי לאנשי מגן דוד אדום להניח את אבי על האלונקה ולהוציא אותו בפעם האחרונה מביתו, הגיעה אחותי מרחוק, והתיישבנו בסלון. אחרי הדמעות, ההלם והשתיקות, אמרתי שזה בהחלט זמן לכוסית. אבא היה מעריך את זה, כי תמיד מרימים כוסית בהכרזות על אירועים, גם אם האירוע הוא מותו של מישהו קרוב. פתחתי את דלתות הוויטרינה, שלפתי כמה כוסות וסידרתי יפה על השולחן. הבטתי בבוז בבקבוקים הפושטים שעל המדף המואר, ושלחתי את היד אל הגלנפידיך ההוא, כאילו מדובר בגביע הקדוש של יוסף הרמתי בכבודו ובעצמו. מלמלתי מילים רפות של התנצלות לאבינו שבשמיים, ופתחתי את קופסת הפח ברוב טקס.
בתוך הקופסא המהודרת ישב לו לבטח, כמו היחפן מבוורלי הילס, בקבוק עלום שם מהמחסן בקיבוץ גלויות, שהשאיר אותנו נבוכים. איפה הגלנפידיך? אולי נפלה טעות? לא. אין. נעלם. כמה שניות אחר כך כבר געינו מצחוק. אני יודע שזה לא יפה לצחוק בבית של מישהו שהחזיר את נשמתו לפני פחות משלוש שעות, בטח אם הוא אביך מולידך, אבל אחותי ואני ידענו מה שלא ידע אף אחד מבני המשפחה שהביטו בנו ברחמים (הם היו בטוחים שאנחנו עוברים התמוטטות עצבים), זה אבא שלנו, מסתכל עלינו עכשיו מעל העננים בעיניים הצוחקות שלו, ועם הטעם של הסינגל-מאלט עדיין על הלשון, עושה לנו אצבע משולשת.
