לא לירוק, לבלוע

אבירם כץ ביקר בתערוכת הוויסקי. טעם קצת ויסקי, טעם עוד קצת ויסקי ולקינוח טעם גם ויסקי. מה הפלא שכל זה הסתיים בשנת שיכורים על ספה של חברה?

תערוכת ויסקי זה עניין קשה.הרבה יותר קשה מתערוכת יין למשל, שלא לדבר על פוטנציאל ההסתבכות של המשך היום. תערוכות וטעימות יין זה עניין שבשגרה אצלי - אין לי שום בעיה לטעום מאה יינות. אחרי הכל רוקקים את היין, בסוף הולכים לשתות בירה קטנה כדי לנקות את החך, וחוזרים הביתה לישון עם שיניים סגולות. יין זה דבר מעייף, אין לך כוח לצאת אחרי טעימה מתישה. ויסקי זה סיפור אחר. ויסקי חייבים לבלוע כדי באמת לטעום. ויסקי לא מעייף. ויסקי הוא כמו כסף – אתה רק רוצה עוד ממנו. ויסקי רוצה עוד ויסקי ועוד ועוד. ואם אפשר (ולצערי בתערוכה לא היה אפשר) אז גם בירה קרה בצד.

הכוכבים של אבירם. אייל אוף ג'ורה בוטיק בארל הגעתי לתערוכה בערך ב-13:30, מזיע ומקלל, לא מבין למה עד שיש לנו תערוכת ויסקי, חייב להיות מזג אוויר כזה מייאש. כלומר, חם. מה שרוב בני האדם קוראים אותו "מזג אוויר מייאש" הוא בדיוק מזג האוויר המושלם לוויסקי. בשביל שנה ראשונה לקיום התערוכה אני חושב שהיה נהדר. מלא, אבל לא צפוף ועמוס, ונראה טוב. ההיעדרות של השחקנים הגדולים (טמפו ו-IBBLS) לא הפריעה במיוחד, לפחות לא לי. אמנם זה קצת תמוה, תערוכת ויסקי בלי ג'וני, שיבאס, בושמילס ושות', אבל זה דווקא נתן יותר מקום ליבואנים ולמוצרים ה'קטנים' להתבטא. בעניין הזה, קצת חבל שהמציגים לא הלכו עד הסוף עם הרעיון של תערוכה והביאו קצת דברים מיוחדים, נדירים, כדי לתת איזה ערך מוסף. בכל זאת, רוב מבקרי התערוכה מהצד המקצועי אלו אנשים שעומדים מאחורי ברים בצורה כזו או אחרת, ובשביל לשתות ויסקי חינם הם לא צריכים באמת לצאת מהבית (או מהבר). החברה שהכי שיחקה אותה הייתה "י.ד עסקים" שהשקיעה והביאה כמה דברים נדירים שיד אדם מן השורה אינה משגת. כיוון שהדוכן שלהם היה בנקודה הכי טובה מבחינת המזגן, את מרבית השעות שלי בתערוכה ביליתי שם, מודה. מכיוון שאני לא באמת זוכר את היום הזה לפרטי פרטים (הסברים בהמשך) אספר על הטעימה הפנטסטית בחסות "י.ד", שם עוד הספקתי לכתוב קצת רשמי טעימה לפני שהסוללה של האייפון נפחה את נשמתה. נציגות מכובדת של ארבעה סנהדרינקים (התחלנו להיות רוב - לא דומם בכלל- במסיבות עיתונאים) התענגה על שאקלטון, מבית מזקקת מקינלי (מזקקת המקור של דלאמור וג'ורה), וויסקי מלא אופי וייחוד, המיוצר כמו הסינגל מאלטים ה'מקוריים' של פעם (סיפור ארוך, ניכנס אליו בהזדמנות אחרת). אפשר לאהוב אותו יותר או פחות, אבל אי אפשר להתווכח על האופי הייחודי. ויסקי מצוין נוסף אם כי חסר אופי היה הדלאמור קינג אלכסנדר, שמיושן בשישה סוגי חביות שונות (שרי, מדירה, פורט, קברנה סוביניון, מדיירה, ברבן) מה שקצת מטשטש את ה'טרואר' שלו, אבל מצד שני מדובר במשקה מאוזן בצורה מופתית ומלוטש לעילא (יש שיגידו מלוטש מדי). בקיצור מדובר בממזר גדול, כזה שאיך שלוקחים שלוק - כמו נעלם בחלל הפה. תיזהרו מבקבוקים כאלו - בלי לשים לב אתה קולט שירדת על חצי בקבוק. במחיר של 990 ש"ח כנראה שאני לא ארד על אחד כזה בקרוב, אבל אם כבר פתחתם אחד כזה - תרימו טלפון. הבוטנים עלי.

ה"ויסקי" של אבירם כוכב התערוכה, לפחות מבחינת הבאזז, היה הדלאמור 1981, עם תג מחיר של 7,000 ש"ח וכמויות ייצור של מאות בודדות של בקבוקים (אם מישהו בעניין - יש איזה שלושה בקבוקים למכירה בארץ), לא פלא שכל העיתונאים שזכו לטעימה לא הפסיקו לכשכש בזנב. ויסקי טוב מאוד ומיוחד, ללא שום ספק, אם כי אני מודה שהיה קצת עמוס מדי בעץ לטעמי האישי. הכוכבים שלי היו צמד אייל אוף ג'ורה מסדרה מוגבלת העונה לשם "בוטיק בארל" כשהקטע הוא גם ויסקי עם שנתון וגם חביות שונות. הג'ורה 1993 התיישן בחביות שרי אולורוסו שממש נתן את הטון באף. ויסקי מאוד אקספרסיבי, מתובל ונהדר. הג'ורה 1995 שבילה בחביות ברבן היו בול מה שאני אוהב בז'אנר הזה: אופי ברור של המזקקה והאזור, עם טוויסט שמצריך ביקבוק נפרד. משקה עשיר, שמנוני וחלק, ריחות וטעמים מקשת השוקולד-קפה, ולרגע לא מתחנחן מדי. מחליק יופי בגרון, אבל נותן בעיטה קטנה בבטן. בכלל, אהבתי כל מה שטעמתי של ג'ורה, ואם לוקחים בחשבון את המחירים (מתחילים סביב ה-200 ש"ח ומסתיימים סביב ה-650 ש"ח עבור גרסת ה-21 שנה), מדובר באחת הקניות הטובות שאפשר לעשות.

בתמונה: הכותב, עובד קשה על הכתבה סדנת בלנדינג של גראנט'ס נתנה לנו להשתעשע ברעיון של לערבב בעצמנו את הוויסקי ושלחה אותנו הביתה עם בקבוקון קטן ובתוכו וויסקי שערבבנו. יאיר גת עוד יכתוב על זה בהרחבה, בינתיים תסתכלו על התמונה ותבינו למה (ולקח לי זמן לקלוט את זה) כל האנשים בקו 5 הסתכלו עלי מאוד מוזר כשעליתי למונית שירות. הגעתי הביתה ונשבעתי שאני יושב על המחשב ומתחיל לעבוד, אלא שכמו שכבר אמרתי - וויסקי רק רוצה עוד וויסקי. "בירה קטנה קטנה, פיצפונת - והביתה" שלחתי בקבוצת הוואטסאפ של החבורה שלנו בתגובה למישהי שהציעה לצאת לשתות. אכן, הייתה בירה קטנה (קטנה!) בשישקו, ואז עוד אחת, ואז קצת מוח על ברוסקטות ב-"בר יין" ועוד קצת בירה ויין, ואז קוקטיילים ב"מיניבר" של עמית גלעד בגאולה, ואז חברים מגיעים - אז מה עם כבר שילמנו את החשבון - עוד קוקטיילים, צ'ייסר פה וצ'ייסר שם, ובערך ב-4:00 אני מתעורר על ספה של חברה. בקיצור, למה לעזאזל עושים את התערוכה הזו רק פעם בשנה???