"אם שאול אברון היה פותח מסעדה, הייתי רוצה לעבוד אצלו. אבל למה שהוא יעשה דבר כזה...?"

השנה היא 1995. אני שוב בלי עבודה, אחרי עוד סיבוב קצר במסעדה כזו או אחרת. 'קריירת' הבישול שלי, שהתחילה רק שנתיים קודם לכן, אינה נוסקת, בלשון המעטה. נדמה לי שאני צריך להבין את הרמז ולפרוש. לא הגעתי מהמטבח, התחלתי בגיל מאוחר (27) ובינתיים, אני לא ממש משתלב. אני עוד מעט בן 30 ואני צריך להחליט מה הלאה.

אנחנו מתיישבים. השולחן מתכסה באינספור צלחות. כל מיני חלקי-פנים שאפילו הפרה לא יודעת שיש לה את כולם. כל ארבע הקיבות שלה, למשל... (צילום: איתיאל ציון)
אנחנו מתיישבים. השולחן מתכסה באינספור צלחות. כל מיני חלקי-פנים שאפילו הפרה לא יודעת שיש לה את כולם. כל ארבע הקיבות שלה, למשל... (צילום: איתיאל ציון)
השולחן מתכסה באינספור צלחות. כל מיני חלקי-פנים שאפילו הפרה לא יודעת שיש לה את כולם (צילום: איתיאל ציון) ואז, יום-יומיים אחר-כך, הטלפון מצלצל. נדמה לי שאני מזהה את הקול. איך אפשר להתבלבל. מיכל ניב. "'אולי תבוא לד"ר שקשוקה, לפגוש את בינו ושאול ואותי?", היא שואלת. שעה אחר-כך, אני שם, עם ענת אשתי שאז עוד היתה 'רק' חברתי. אני יודע כמובן מי הם בינו ושאול, למרות שמעולם לא פגשתי אותם לפני כן. מיכל למדה איתי בתיכון ובשנים האחרונות גרה מולי. אבל מעולם לא היינו חברים קרובים. אנחנו מתיישבים. השולחן מתכסה באינספור צלחות. כל מיני חלקי-פנים שאפילו הפרה לא יודעת שיש לה את כולם. כל ארבע הקיבות שלה, למשל. האם היא באמת יודעת שבני-אדם, טוב, לפחות טריפוליטאים מקצועיים, כל-כך אוהבים אותן... בין ביס לביס אנחנו שותים ויסקי דיואר'ס. כל אחד גומר בקבוק. בינו שולח את המלצר לחנות של חינאווי מדי פעם לחדש את האספקה. הוא כמובן שותה הכי פחות. הוא שומר על ערנות. בודק אותי. האם אני באמת מתאים לתפקיד שמיכל מציעה לשאול לתת לי. הטבח של 'יועזר בר יין' שעוד מעט ייפתח. אחרי שלוש-ארבע שעות, שלושה-ארבעה בקבוקים ושלוש-ארבע קיבות, התפקיד שלא ביקשתי אבל חלמתי עליו, שלי. איך בדיוק? "הוא אוכל יפה", חורץ בינו את משפטו. בשביל שאול זה מספיק. "נתחיל מחר בהכנות", מבקש שאול. "אי-אפשר", אני מגמגם, "אנחנו נוסעים לאיטליה לחודש". "אז אולי תקצרו לשבוע?". "לא", אני מתעקש, "הבטחתי לענת. חכו שאחזור". שאול לא מוותר. כרגיל. גם אני לא. אנחנו מסכמים שאתקשר כל כמה ימים ואבדוק איך מתקדמים השיפוצים. אני כמובן מסיים את הטיול כמתוכנן וגם אחר-כך עוברים עוד כמה חודשים עד שבאמצע אוגוסט, קצת אחרי יום הולדתי ה-30, המקום נפתח. ערב לפני הפתיחה אני כבר רוצה להתפטר. שאול משגע אותי. "עזוב אותך, חיליק", אומר לי יאשה, חברי הצייר. "עד ראש-השנה הוא מת". "העברי או האזרחי", אני מתחכם. "תבחר אחד ואו בו או בשני הוא ימות. תסתכל איך הוא נראה". ואני נשאר. שורד שנה כשף הראשון של יועזר ואז מתפטר אחרי ריב קצר ואידיוטי. עם שאול כמובן. ריב על תמנונים. בחיי. שאול כידוע שרד עוד 18 שנים תמימות ואתו גם 'יועזר'. מיכל הלכה מאתנו הרבה קודם. היא והחיים אף פעם לא היו חברים. בינו עוד כאן ואני מקווה שיהיה כאן עוד הרבה שנים. גם ענת ואני עדיין ביחד, כבר 27 שנים כמעט. 'יועזר בר יין' נסגר כמה חודשים אחרי ששאול מת. הדברים ידועים. עשרים שנה בדיוק עברו מאז אותה פגישה במאי 1995. אני מתגעגע.