המדור לחיפוש קרובים: פסגת הפחד...

המדור לחיפוש קרובים מציג את גולת הכותרת של עולם הדג מלוח הפולני – דג כבוש. אין וודקה פולנית אצל מתי, אז נעשה את זה עם סמירנוף...

לפעמים נדמה לי שכל מדור שאני כותב, כל טקסט, כל חמשיר מוזר, כולם בעצם עוסקים באדון מתי, הלא הוא מתתיהו לנדנשטיין. זה שאתם משום מה נוהגים לכנות בשם המוזר – מתי המקלל. נדמה לי שגם את זה כבר כתבתי, אולי אפילו כאן. אז מה...

ההרינג של מתי הוא רך ואלוהי וכשאתה מוריד אתו שלוק הגון מהגולדסטאר המיתולוגית של המקום, או איזה וודקה קפואה, אתה יודע שיש גן-עדן... (צילומים: יח"צ, חיליק גורפינקל)

ההרינג של מתי הוא רך ואלוהי וכשאתה מוריד אתו שלוק הגון, אתה יודע שיש גן-עדן (צילומים: יח"צ, חיליק גורפינקל) אין לי שום כוונה להתנצל. או להפסיק. אני יודע שכבר כתבתי כאן לא מעט פעמים על מתי, ואפילו במדור המגוחך הזה. אבל אם כאן - באכסניה המכובדת הזו, זו המקדישה את מיטב עתותיה לשתיית אלכוהול וכתיבה עליו - אז איפה כן. במדור הקודם שהוקדש לעלילות הדג מלוח אצל מתי, סיפרתי איך הגעתי לכאן באחד מאותם צהרים חמים בהם כל מה שמתחשק ליהודי, זאת אומרת לי, הוא דג כבוש, ובאופן מפתיע וחד-פעמי, לפחות מבחינתי, לא היה כזה. אז נאלצתי 'להסתפק' ב'סתם' דג מלוח. אבל לא לאורך זמן. זאת אומרת לא לאורך זמן אנצור את לשוני ולא אספר על אחד הדברים הכי טעימים בעולם. לפחות אם אתם אני. ואתם לא. מזל. דג כבוש, למי שאינו בקיא, הוא אותו הרינג, ועדיף כמובן שמאלץ-הרינג עסיסי ושומני במיוחד, העובר טיפול שרק פולנים יכלו להמציא. וגם אם הם לא באמת המציאו אותו, הרי שהוא לבטח נשמע כמו המצאה שלהם. הדג המסכן, שגם ככה הוא מנה מפוקפקת מאד בעיני רבים ולא טובים, נכבש במרינדה שמרכיביה העיקריים הם חומץ ו... סוכר. אז נכון, יש גם הרבה עלי דפנה, ופלפל אנגלי וכמובן גם תועפות של בצל. אבל עדיין – דג מלוח עם חומץ (שזה, נגיד, עוד בסדר) וסוכר?!

מי שלא טעם את זה מימיו ידמיין אולי שלוחת דג מלוח של גפילטע פיש. ולא שגפילטע פיש זה רע. להיפך. פעם גם אצל מתי היה כזה. עד שפקחיו המהוללים של ראש העיר העברית הראשונה נזכרו, אחרי יותר משבעים שנות קיום, שלמקום הקטן של אדון מתי אין רישיון למסעדה, אלא רק למזנון. ובמזנון אסור לבשל. ולא עזרו כל ההסברים שאת הגפילטע מבשלים בכלל בבית ומביאים לכאן. ומאז אין. ולא סתם אין. אין גפילטע שהיה לא רק הכי טעים שיש, אלא גם כזה שנשאר נאמן למסורת ולמתכון המקורי וכלל גם פרוסת דג מסביב לקציצה - שזה בכלל הגפילטע המקורי - שהרי פירוש השם גפילטע פיש הוא דג ממולא. ומה ממולא כאן אם לא פרוסת הדג. אבל לא על גפילטעפיש אנחנו מדברים כאן, אלא על הדג הכבוש. ובכן ההרינג הכבוש הוא, לטעמי, מתנת אלוהים לכל חובב אוכל שיודע מה טוב. קשה להסביר את טעמו למי שלא טעם זאת מימיו. גם היכרות, ואפילו מעמיקה, עם ההרינג המקורי, המלוח, לא מכינה אותך לטעם המופלא הזה. וגם לא היכרות עם המוצר הנחות הנמכר בתור שכזה במרכולים. וזה אכן עדיין נמכר. משמע שמישהו, חוץ ממני ומשאר המכורים אצל מתי, עדיין אוכל את זה. אלא שלמה שקונים בסופרמרקט אין שום קשר למה שאוכלים אצל מתי. בסופר זה תמיד נוקשה משהו, יבשושי, חמוץ בעיקר ולא מתוק. ההרינג של מתי אינו מתוק אמנם, אבל הוא רך ואלוהי. הוא לא עשוי מפילה דג אלא מפרוסות עבות, עם האדרה המרכזית, מה שנותן המון טעם. וכשאתה מספיג פרוסת לחם אחיד עבה ברוטב החמוץ (לא מרגישים את המתיקות), ומוריד עוד שלוק הגון מהגולדסטאר המיתולוגית של המקום, שלא לדבר על איזה שלוק וודקה קפואה, הפעם זו היתה סמירנוף, אתה יודע שיש גן-עדן. גן-עדן של פולנים, שנשענים על הבר במקום לשבת בפנים, גם אחרי 25 שנים ויותר, מתגעגעים לדברים שמעולם לא הכירו ומספרים לעצמם שהם פולנים למרות שהם אפילו לא יודעים מה זה בדיוק. או אולי כן יודעים. ואז מה? זה בכלל טוב להיות כזה? מה זה משנה. זה כל-כך טעים שלמי אכפת. הנה תראו, כתבתי מאות מילים על מתי מבלי לדבר, שוב, על הקללות והחתולים והשיכורים הזקנים, ואפילו לא על עצמי. עכשיו רק נותר לי להפציר בכם לזנוח את הדעות הקדומות וללכת לבדוק בעצמכם. חג שמח.