אוכלת, שותה: נועה לוי

אסנת גואטה מדלגת בין הסירים ומשקה שפים ביין עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם בעצמם אוכלים. והפעם: נועה לוי מה'איטלקייה בפשפשים' ביפו…

השפית נועה לוי היא לא בדיוק מה שאתם מצפים לו במבט ראשון. יש משהו בשפיות / טבחיות שהוא מאופק, לא רוצה לומר עדין, אבל יותר מאופק. אז זהו שהשפית נועה לוי היא פחות מהזן המאופק ויותר מהזן הדוחף, הבוס, אולי אפילו הקצת ערס - סטייל רימה אוליברה ואביבית פריאל המופלאות. שפיות עם שחלות שלא מפחדות לעשות מה שהן רוצות, ונועה הזו בהחלט בדרך לשם, כל עוד היא לא תמעד בדרך.

אני פוגשת אותה אחרי סרוויס צהריים ב'איטלקייה בפשפשים', היא מזיזה כמה כסאות ומנערת אבק מאיזה עציץ, כשתוך כדי כך היא שמה עין על המטבח. יש בה צורך בשליטה תמידית. אנחנו מתיישבות בחוץ עם בקבוק קריניאן רזרב של רקנאטי ונהנות מבריזה קלילה שמבשרת, אולי, את סוף השרב. כן, כן, המחשבה היתה להביא הפעם דווקא מישהי שרק התחילה לפרוץ. לחבר שף שעושה דברים חדשים ליין מהעולם הישן. חייבים לייצר קצת עניין.

אבל נועה לוי היא פצצת אנרגיה שלא נחה לשנייה, גם לא כשאנחנו מתחילות לשתות מהקריניאן שדורש מאתנו כמה דקות של מנוחה כדי לתת לו להיפתח. מתברר שלמרות הרקע המרוקאי שלה, הבחורה הזו מבשלת אוכל תורכי כבר מגיל אפס, למרות שהפעם הראשונה שלה בתורכיה היתה רק לפני שלוש שנים. איך? איש לא יודע אבל נועה לוי מעידה על עצמה שהיא היתה מערבבת בשר ויוגורט בלי שאמא שומרת הכשרות שלה תדע, מחפשת אחר תרד תורכי בשוק ודולה כיסוני שישברק מיוגורט חם עוד לפני שהתחילו להגיש את זה בכל מסעדה תל-אביבית.

יחסים מסוכנים

את הפריצה האמיתית היא עושה ב'ג'וז ולוז' - מעצמה נשית בפני עצמה, שם היא לומדת להעז ולייצר מטבח משלה, לגלות שהיא מסוגלת לא רק לבשל אוכל מרוקאי, אלא להמציא דברים עם השראה, דברים שהם בשפה שלה. עכשיו נועה לוי הולכת לנהל 3 מקומות של אוכל שהם שונים לגמרי מהמטבח שלה - השאלה מי יתגמש בפני מי. הבטן שלי מתחילה לקרקר מרוב סיפורי שישברק שחוברים לריחות המטריפים העולים מהמטבח שאופפים את הפגישה, ואני עושה את מה שכל בחורה נורמלית היתה עושה - שותה עוד כוס יין.

אולי הדור החדש של השפיות מגיע ממקום אחר מבחינת הגישה, אני חושבת לעצמי קצת מסוחררת, כשנועה מספרת שלה לא היו קשיים כאישה במטבחי מסעדות. כן, יש מגבלות עתידיות, כן, זה משפיע בטירוף על המצב האישי ופוגע במערכות יחסים, וכן, איפשהו המחשבה על ילדים מהדהדת לך בפעימות חלושות מאחורי האונה השמאלית בידיעה ברורה שכרגע תתעלמי ממנה. אבל המחשבה על משפחה ובת-זוג היא נחלת שפים גברים גם כן, ולעבוד עם גברים במטבח מהווה רק איזון מבחינתה...

עכשיו, כשהיא השף של ה'איטלקיה בפשפשים', 'קזינו סן רמו' ו'דייגו סאן' - 3 מטבחים שונים לחלוטין שמהווים כל אחד בפני עצמו אתגר קולינארי מאתגר עבורה, היא מתחילה לנסות לייצר את העולם שלה, לאו-דווקא כשף בפועל. נועה לוי מתחילה לתאר בפני עלי בר שמלקטים לבד, שילוב של מטבח ישן ומטבח חדש, איך לשלב את האהבה שלה למטבח תורכי-פלסטיני שורשי עם מטבח איטלקי, או מטבח תל-אביבי היפסטרי, ואני רואה איך הגלגלים במוח שלה עובדים בהתרגשות.

היין מתחיל לעטוף אותי בשמיכה רכה של עונג, הוא נפתח יותר ויותר והטעמים שלו פורצים החוצה כמו שורשים, יש בו משהו נח לשתייה, מחוספס, אבל נגיש. למרות שייעדו אותו כביכול לתבשילים ובשר, אני מוצאת שיש בו נעימות שתייה מצוינת, טעמים מתובלים וניחוחות של דובדבנים חמוצים ושזיף מיובש ברקע שעושים חשק עז לאכול משהו טוב לצדו. וכן, אני רעבה.

משחקי הרעב

הרעננות המושלמת של המנה, השילוב האולטימטיבי הזה בין כפריות איטלקית לרעננות ים-תיכונית לא רק עובדת היטב במנה או בכלל מושלמת לקיץ, אלא גם עובדת מדהים עם היין. למרות הנוכחות המחוספסת והעשירה שלו, סטייל העולם הישן - הוא מתחבר נפלא עם הרעננות של העולם החדש שהיא מייצרת.

מבחינתי זו הבשורה - עולם בו נוכל לשתות יינות נפלאים, עשירים עם היסטוריה ועומק, לאו דווקא לצד בשר או תבשילים, אלא לצד פסטה טרייה עם דג, דגים נאים, כריך פירות-ים או, שאלוהים תשמור, סתם עם פרוסת לחם וחמאה. משהו בפתיחות של נשים ואנשים כמו נועה לוי, המציעים גישה חדשה ורעננה. ואולי זו דווקא הפתיחות הנשית שיודעת קצת יותר לקבל ולהפנים, ויוצרת טעמים ומרקמים חדשים ומפלסת דרך לישן והמסורתי לצד החדש והנועז. עולם חדש ומרתק סוף-סוף מפציע, וזה לגמרי הזמן, גאד דאם...