אבירם כץ חטף דודא לאוכל סיני, אבל נוסטלגיה לחוד ומציאות לחוד. מזל שהיה שם דוקטור שעזר לו...
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אבירם כץ חטף דודא לאוכל סיני, אבל נוסטלגיה לחוד ומציאות לחוד. מזל שהיה שם דוקטור בסביבה שעזר לו לסבול בשקט...
כנראה שככלות הכל אני אדם אופטימי, אחרת אין לי איך להסביר את התקווה שמפעמת בליבי בכל פעם שאני נתקל במסעדה אסייתית חדשה. אני אוהב אוכל אסייתי, אני חושב שכולם אוהבים אוכל אסייתי. ועדיין אני לא מצליח להסביר איך כל מקום אסייתי חדש שנפתח גורם לי לרוץ ולבדוק אותו בהתרגשות, כאילו אמצא עוד בית חוץ מה"תאילנדי". בסוף, כמובן, זה נגמר במפח נפש, בחרטה שלא הלכתי שוב לבית תאילנדי, ובתיקון של צהריים שם למחרת. אבל נחמד לגלות שאני אופטימי.
הרבה פרי מורגש ברוזה הזה, ובהחלט מרגישים את טביעת האצבע של אבא פינו נואר. חביב, חביב מאוד... (צילומים: יח"צ) הרבה פרי מורגש ברוזה הזה, ובהחלט מרגישים את טביעת האצבע של אבא פינו נואר. חביב מאוד... (צילומים: יח"צ)
קבעתי לעבוד קצת אצל מיכלי בצהרים (ספוילר: אנחנו אופים לכם מדור חדש ומשכר כאן), והייתי באזור של נחלת בנימין, והרעב חלחל, והייתי קצת עצוב. פתאום נתקלתי במסעדה סינית חדשה למדי שנפתחה ומשהו שם הרגיש לי 'סיני אותנטי' (שזה מביש, ואני מודה שזה הדבר הכי מתנשא שאפשר לומר, ומיותר לציין שמעולם לא הייתי בסין). אז אספתי קצת (קצת יותר מדי) אוכל לקחת אתי ושמתי פעמיי (תפסתי מונית) למיכל, שהיתה, כרגיל, באמצע סשן אפייה שלא הותיר לה יכולת להקדיש יותר מדי זמן לי, ליין או לאוכל.
רוזה פינו נואר וילה וולף - בקבוקאבל עולא (מעצבת התכשיטים הפולנייה שמתעקשת לאיית כך את שמה) שבאה לבקר, ישבה איתי בסלון, ופתחנו בקבוק של רוזה פינו נואר, וילה וולף 2014. יין שאני לא בטוח אם זו השנה הראשונה בה הוא מיוצר, או רק השנה הראשונה בה הוא מיובא לארץ. מכל מקום, וילה וולף היא האחוזה של ד"ר לוסן - מעין יקב-בת בפפאלץ (PFLAZ) אזור הגידול החמים יותר (הכל יחסי) והדרומי לאורך נהר הריין. אני אוהב את מה שעושים שם אצל הדוקטור, ויש לי שלל זיכרונות מופלאים מהביקור אצל ארני לוסן ובווילה וולף. תמיד נחמד לפתוח בקבוק שמציף בזיכרונות נעימים. מסתבר שאני גם נוסטלגי, לא רק אופטימי.
בזמן שנשמעו חצאי אנחות בנוסח "אני לא מאמינה, אתם מוציאים אותי מריכוז! עכשיו אני צריכה לאפות את העוגה מחדש!", מהמטבח, עולא ואני טיפלנו בבקבוק. הרבה פרי מורגש ברוזה הזה, ובהחלט מרגישים את טביעת האצבע של אבא פינו נואר. צבע עדין חיוור, יותר כתום מאשר ורוד. הוא ממלא את הפה ונוכח על החך אך מצליח לשמר רעננות מסוימת. חביב, חביב מאוד. לא מעבר. מן יין כזה של "היה כיף, נרדמתי עם חיוך, לא גמרתי", כפי שהיטיבה לנסח מיכל.
גם האוכל התגלה כחביב באותו האופן, במיוחד לחובבי המונוסודיום. ספייריבס ב"רוטב אדום" עורר בכולנו גלי נוסטלגיה (בגלל הרוטב חמוץ-מתוק האדום, לא בגלל הספייריבס), שוק האווז הוציא ממיכל וידוי על אהבתה לכרסום סחוס, ועולא, שלא חיבבה במיוחד את היין, טענה שהוון-טון הפיקנטיים טעימים כי "יש להם טעם כמו של מצה", וכשזה יוצא מפיה של הפולנייה מדובר, איכשהו, במחמאה.
מה אגיד לכם, בסך הכל יופי של אתנחתא לצהרים. שום גילוי מרעיש, שומדבר שלא טעמנו קודם. אבל אחלה יין, ואוכל שזרק אותנו לשנות השמונים, ואפילו לא חייבים לרוץ מחר לבית תאילנדי לתיקון. אני חושב שבזמן שאנחנו מוצאים זמן כמעט להתלונן על צהריים סתמיים שכאלה, יש אנשים שיורדים בלחץ מהמשרד ותוקעים פלאפל עם דיאט קולה. אז נכון שאנחנו לא מרוויחים ערימות של כסף, אבל בסך הכל העבודה שלנו די סבבה. כבר אמרתי שאני חושש שאני אופטימי?
Pinot Noir Rose, Villa Wolf 2014. מחיר: 59 שקל (ולא פעם משתתף ב-2 ב-100)
