חיליק גורפינקל חולץ בקבוק יין אחד בכל שבוע, והפעם: וון רומנה 2011, דומיין ז'אן גריבו…
"זה אמיתי? כלומר, זאת האמת, כל הגבינות והיין האלה?", דני שניידר משתאה. האיש שנדמה לך שכבר ראה הכל, לפחות בתחום האלכוהול, מרים כוסית לחיים ותוהה מה אמיתי, הבועה של שירי, על שלל יינות הבורגון שלה, מלווים בנקניקים וגבינות, דגים מעושנים וכבושים ואיזו אווירת ספק מאורה, ספק בונקר, או 'החיים עצמם', על שלל תלאותיהם וסרחונותיהם. חיים שגם הוא, כמו רובנו, מכיר מקרוב.
"זו האמת שלי", מתעקשת שירי, והיא אולי היחידה שאפשר לסבול את זה ממנה, לפחות בשלב הזה בו נדמה ש'החיים עצמם' כבר מגיחים מכל עבר. לא רק במישור האישי, אלא גם, ואולי בעיקר, בזה הסביבתי, אם ניתן בכלל לכנות כך את הפוליטיקה שלנו, המצב המדיני, הביטחוני, הכלכלי, החברתי, ומה לא. לא לי להכריע, לפחות לא כאן ועכשיו, מי משניהם מנצח. האסקפיזם חסר הגבולות של שירי או ה'מציאות' שאליה היא מתכחשת בכל כוחה, או כך לפחות זה נראה לעין לא מנוסה.
דני שניידר, שותפנו הלא צפוי לשתייה הנוכחית, המאיימת להיות האחרונה בסדרה (לפחות הכתובה, אם כי לכו תדעו...), הוא חבר ותיק. ותיק מאד. שניידר היה עוזרו הצמוד של אבי, צלם הקולנוע הבינעירוני (כך הוא מכנה את עצמו) דוד גורפינקל. אני מכיר אותו ארבעים שנה, בהערכה זהירה. אחרי שעזב את עולם הקולנוע, פתח שניידר בר שהפך כבר לאגדה מקומית, הלא הוא 'שניידר', הבר הקלאסי ששכן שנים לא מעטות במדרכה המערבית של הבלוק שבין ארלוזורוב לז'בוטינסקי בבן יהודה. בלוק שבו יושבות ברבוניה (א' וב'), שילה, מל ומישל, מאמאיה (הרומנייה הנצחית) וסליחה אם שכחתי מישהו. וגם, כמובן, בר-בוניה, הבר של ברבוניה ושל עזרא מרמלשטיין, בעל הבית שלה. שניידר טוען שבר-בוניה היא הסיבה המרכזית לסגירת שניידר, אי אז לפני כל-כך הרבה שנים. יכול להיות. יכול להיות שלא. עכשיו זה כבר לא משנה.
אנחנו חולקים בקבוק וון רומנה 2011 של גריבו. "טעים", אומר דני, "מחליק בגרון, לא מעצבן, טעים". צודק. באמת טעים. זה הגריבו השני שלי בחיי, או לפחות השני שאני זוכר בוודאות. הקודם, לפני לא מעט שנים, היה סגור ועצבני, גברי מאד. גם זה לא ממש רך במיוחד, לא יחסית לכל היינות ששתינו שירי ואני יחדיו בשבועות האחרונים, אבל הוא הרבה יותר נגיש מהגריבו ההוא ששתיתי אי אז. יופי של יין בקיצור.
אחרי שעתיים לערך אני צריך ללכת לקבל את הילדים החוזרים ממוסדות החינוך. גם דני הולך להכין צהריים לבתו האהובה. "היה כיף", אני אומר. "תמיד כיף ביחד", הוא מסכים, גם אם זה לא קורה הרבה. אני מקווה שייצא לנו יותר. תבוא שוב, דני.