אור וצל: אורי חץ

טעימת יינות הסירה של היינן אורי חץ הזכירה לחיליק גורפינקל משחקים של אור וצל באומנות הקלאסית, משום שרק יינן שהוא אמן מסוגל לבטא ביינותיו את האפלולית שביין ואת זו שבנשמה...

לפני כמה שנים ביקרתי בסנקט פטרבורג, הלא היא סנט פטרסבורג, הלא היא לנינגרד. אחרי שסיימתי את חובתי - שתיית וודקה בכמויות מסחריות במזקקת 'רוסקי סטנדרט' - התפניתי לחצי יום סיור בבירה לשעבר של רוסיה, עיר יפה להפליא ואירופית למהדרין. שיאו של הסיור הנהדר הזה היה ביקור קצר במוזיאון ההרמיטאז' המפורסם, אחד המוזיאונים הגדולים והחשובים בעולם. גולת הכותרת של הביקור בהרמיטאז' היתה מבחינתי ההתבוננות הקצרה, אך המטלטלת, בכמה ציורים נהדרים ומאד חשובים של רמברנדט. התבוננות שהוכיחה לי סופית ומעל לכל ספק שעם כל הכבוד, ויש לי הרבה כזה, לאמנות מודרנית, יש דברים שאמני העבר שכחו (לו יכלו לזכור עדיין) שאמני ימינו לעולם לא יידעו. וזה באנדרסטייטמנט. כשחזרתי ארצה העליתי לפייסבוק צילום של אחד מציוריו של רמברנדט וכתבתי שכל המודרנה נשרה ממני באחת אל נוכח יצירת המופת הזו. אורי חץ, היינן המחונן של יקב 'שאטו גולן', כתב לי תגובה קצרה ואוהדת. קצת הובכתי אבל שרדתי.

לפני מספר ימים אירח חץ כמה עיתונאי ומלצרי יין לטעימה יוצאת-דופן. הוא מזג עשרה מתוך חמישה-עשר בצירים שיצר מיין הסירה שלו בין השנים 2001 ל-2015. חסכן במילים, כדרכו, תיאר במילים לאקוניות את נתוני הבציר הכלליים מבחינת מזג-אוויר ונתן לנו להשתפך על יינותיו כשעל שפתיו משוח חיוך דק שבדקים, אירוני, יהיו מי שירצו לומר ואולי בצדק.

פתאום נזכרתי בשיחה קצרה שניהלנו אורי ואני אחרי פרסום התמונה ההיא של רמברנדט מצדי והתגובה ההיא שלו. הצעתי לו לשוחח מעל דפי העיתון על יין ואמנות. חץ, אלא מה, חייך. יכולתי לדמיין את חיוכו מעבר לקו הטלפון. זה כמובן לא קרה, השיחה הזו. תודה לאל.

כשהצעתי לו שנדבר על אורות וצללים ביין ואמנות, חייך שוב ושוב, מעבר לקו הטלפון. ויתרתי גם על זה. תודה לאל. כשהתחלתי לכתוב את הטקסט הזה, לפני חמש דקות, הבנתי שאין טעם שאנסה לשוחח עם חץ על יינותיו ואני "אנוס" למצוא את דרכי בין המילים לבד. כמו תמיד, בדרך-כלל. וטוב שכך. אין לך עונש גדול יותר כיוצר, לטעמי לפחות, מאשר להיכנע לבקשה להסביר את עצמך, במיוחד כשמדובר במשהו מופשט כמו יין. שהרי כל מה שתאמר יירשם ויוכל לשמש כנגדך. למבקר "סולחים". זה הרי תפקידו. לבלבל את המוח.

יינות הסירה של חץ, כמו כל יינותיו, יודעים לשחק את המשחק הזה, משחק שכל יין צריך לדעת לשחק ורבים כל-כך לא עושים זאת בכל זאת. משחק בין אור וצל. שהם כמובן רק משחק אחד מיני רבים שיין, במיטבו, אמור לשחק בהם. משחקים בין טבע למעשה ידי אדם, בין שמחה לעצב, בין כובד ראש לקלילות, בין אלגנטיות מהורהרת לפראות חסרת עכבות. ובמילים יותר פרוזאיות, בין מתיקות לחמיצות, פירותיות לאדמתיות, רעננות להרגשה טחובה משהו. ואפשר כמובן להמשיך כך כמעט לנצח.

לא אפרט לכם מה כל יין ידע לעשות. אם אתם מתעקשים, אספר רק שבציר 2001, המבוגר שביינות, היה כבר יין ששום יקב טוב בעמק הרון לא היה מתבייש בו, עם כל הרצינות וניחוחות החדר הלא מאוורר במלון שני כוכבים בפריז שאני כל-כך אוהב ביין וכל-כך מחכה להם. המדהים הוא שגם בציר 2013 הראה סימני סירחון נחשק קלים כאלה. ושבציר 2015, הינוקא בחבורה, שהפגין כמובן הרבה יותר אורות מצללים, היה יין גדול, כבר עכשיו, לא פחות מזה של 2001. ו-2005 שהיה מין יין מושלם שכזה, עשיר ומלא פרי ואדום וחם בטעמו, כלומר שטוף באור ונעדר צללים כמעט לחלוטין ובכל זאת, משמח להפליא גם מזוכיסט כמוני. והיו גם אחרים. 2010 גדל הגוף ו-2012 הידידותי.

אבל לא על זה רציתי לדבר ואני כבר מתחיל לחשוש שלא אצליח גם הפעם לומר את שעל ליבי. אבל אין לי ספק שאם יש יינן בארץ המסוגל לבטא ביינותיו את האפלולית, זו שביין וזו שבנשמה, והרי יין טוב אמור להיות גם סוג של ראי קטן לנשמת יוצרו ונשמת שותיו, הרי שזה אורי חץ. שבטח לא יודה בכך לעולם. וטוב שכך.