אבירם כץ השתתף בטעימה חגיגית לרגל הבציר העשירי של יקב יתיר, אבל במקום להתעמק בטעם ובארומה, גילה שמחשבותיו נודדות למחוזות פילוסופיים יותר. אמנם מבקר היין החשוב של פולין שהתיישב לידו לא הפסיק לחפור לו, אבל זה ממש לא הפריע לו לגבש דעה מוצקה משלו לגבי היינות
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אבירם כץ השתתף בטעימה חגיגית לרגל הבציר העשירי של יקב יתיר, אבל במקום להתעמק בטעם ובארומה, גילה שמחשבותיו נודדות למחוזות פילוסופיים יותר. אמנם מבקר היין החשוב של פולין שהתיישב לידו לא הפסיק לחפור לו, אבל זה ממש לא הפריע לו לגבש דעה מוצקה משלו לגבי היינות
הסיפור של יקב יתיר הוא סיפור מסקרן למדי, בוודאי בנוף המקומי שלנו. מצד אחד, מדובר באחד היינות ואחת התווית, במיוחד היער יתיר, הנחשקות והמפונפנות שמסתובבות בארץ. נובורשית כמעט, אפשר לומר. יין רב רושם, ואחד הכוכבים במדף הפרימיום שלנו. רוצים להרשים את האורח מחו"ל בארוחה העסקית? בום, בקבוק של יער יתיר על השולחן.
רוצים להרשים את האורח מחו"ל בארוחה העסקית? בום, בקבוק של יער יתיר על השולחן (צילומים: יח"צ) רוצים להרשים את האורח מחו"ל בארוחה העסקית? בום, בקבוק של יער יתיר על השולחן (צילומים: יח"צ)
וכמובן, העניין הזה עם פרקר... אם מישהו פספס, ואני בספק אם יש מישהו כזה בקהל, אז יער יתיר מבציר 2003 היה הראשון לזכות בציון הנחשק של 93 נקודות מגורו היין הגדול של העולם, רוברט פרקר. מאז, כל בציר של היין זוכה ב-90 נקודות ומעלה זוכה לסיקור תקשורתי נרחב, ובמקביל היינות הזועקים מיתוג, שיווק ומוניטין גבוה.
מהצד השני, כשמסתכלים על העושים במלאכה - ערן גולדווסר היינן, יעקב דור המנכ"ל, ואפילו אתי אדרי, שאחראית על קשרי הלקוחות, האירוח, ובעצם עושה את הכל ביקב- מדובר באנשים הצנועים ביותר ומהנחבאים אל הכלים שבמחוזותינו.
גם היקב עצמו, בלב מדבר צחיח, לא מתהדר במרכז מבקרים מרשים או חדר טעימות מהודר. מבנה בטון פשוט ופרקטי, שנועד לענות על הצרכים (ויש שיאמרו: הגחמות. כבר נאמר לא פעם שנפלה בחיקו של ערן הזכות להיות היינן המפונק בארץ...) בלי שום נסיון לייצר רושם על מישהו.
אולי זה רק אצלי בראש, אבל אני לא יכול להתעלם מהדיסוננס הזה שקיים כשאנחנו יושבים עם ערן לשתות גינס במוזה אחרי ביקור ביקב הפונקציונלי הזה, עם האיש שובה הלב שמתרחק מהמולה ופרסום, ובין היינות רבי הרושם והנוכחות.
איך אדם שכזה מפיק יין שכזה? האם אני לא יורד לסוף דעתו של היין? לסוף דעתו של היינן? ובכלל, תגידו לי, זה משנה משהו? האם יין, כמו שירה, לא מופקע מתוך ידיו של היוצר ברגע שהוא משוחרר אל אוויר העולם?
אוי, אני כבר רואה שהסתבכתי. אבל זה קורה. לפעמים אדם מוצא עצמו בטעימה, כמו זו שהתקיימה לפני מספר ימים לרגל הבציר העשירי שיוצא לשוק של יקב יתיר, ובמקום להתעמק ולהתעסק בטעם ובארומה, המחשבות נודדות למחוזות פילוסופיים יותר, והפיצוח של ארומות התות או השזיף והטבק או האדמה - נדמה לא רלוונטי. הכל התחיל בגלל שישבתי ליד עמיתי, מבקר היין החשוב של פולין שבמקרה הגיע לטעימה, והחל ללהג פילוסופיות יין.
מבין יינות הבציר החדש שהושק, 2011, נסקור בקצרה את השלל: הויונייה, הלבן היחיד בפורטפוליו (עניין שעתיד להשתנות, ובצדק, בשנים הקרובות), מציע ארומטיות ופירותיות נעימה וכמעט מתחנפת, אבל ארוזה היטב ומהודקת כך שהיין שומר על רעננות ושובבות שכזו, ולא נופל למלכודת השמנמנות המעייפת שפוגשים הרבה פעמים בויונייה.
הסירה ממשיך להסתמן כאחד הפייבוריטים שלי, מתובל ומפולפל, עם הניואנס החייתי הזה, מין ריח בייקון מעושן, שאני מאוד אוהב לפגוש בסירה. והפטי ורדו, זן שלא פוגשים הרבה בגרסה זנית, נותן כאן אגרוף לפרצוף, ריכוז ומורכבות, בשרניות ותיבול, יין כמעט לעיס, אך מבלי להכביד. מסקרן יהיה לראות איך הבריון הזה יתיישן.
הקברנה סוביניון הוא מבחינתי החלש בחבורה. לא שהוא לא טוב, הוא פשוט קצת משעמם. קברנה קברנאי שכזה, עשוי לעילא, אבל בלי שום דבר שמעודד אותי לצאת עם הבקבוק לדייט.
הר עמשא הוא יין כמעט חדש בפורטפוליו, למעשה הגלגול של המרלו-שיראז-קברנה, סוס העבודה של היקב (לפחות במסעדות) שזכה לשם הלא רשמי מש"ק. אבל עכשיו הצטרפו לחבורה גם פטי ורדו ומלבק, וכיוון ש"פושמ"ק" הוא לא שם מוצלח במיוחד, היו צריכים לחשוב על שם חדש, וכך נולד הר עמשא, הר בהרי חברון הנושק אל יער יתיר וכרמי היקב. יין שבסך הכל שומר על הקו של המש"'ק, חנפן ומלוטש, ועושה את העבודה שהוא צריך לעשות: טעים לכולם.
מכאן התפנינו לטעימת אורך של היער יתיר, תווית הדגל של היקב. טעמנו את כל הבצירים מ-2001 ועד 2005, לצד ה-2011 שהושק. ה-2011 ממשיך היטב את הקו הברור, עשוי מצוין, עמוס ועשיר, וזקוק לזמן. 2011 היתה שנה קרה יחסית ומשמחת, וזה ניכר ביין.
מבין המתיישנים שטעמנו יש כמה בצירים שאהבתי יותר, כמו 2004, אבל בעיקר התעוררו אצלי תהיות פילוסופיות. "תשמע, אם היו אומרים לי שזה יין בין שנתיים - הייתי מאמין", הזדעק המבקר הפולני, "זה בכלל לא מרגיש כמו יין בן 14 שנה!". וגם אם כדרכם של פולנים יש לו נטייה להגזים, הוא צודק.
התחושה היא של יינות צעירים בהרבה מגילם האמיתי. מצד אחד - מרשים. תמיד מפתיע ומשמח לפגוש יינות מקומיים שמוכיחים יכולת התיישנות כה מרשימה. מצד שני - בשביל מה חיכינו והתאפקנו כל השנים האלו אם לא בשביל לחוות איזושהי אבולוציה משמעותית יותר ביין? התפתחות? הפרי הבשל נותר בעינו, המסגרת הטאנית עדיין נושכת.
האם אלו יינות שצריכים עשור נוסף של התיישנות על-מנת לגלות איזה צד אלגנטי, עדין ורב שכבות? נשמע לי הזוי, אבל אולי. האם אלו פשוט יינות שישארו כך, ואז ידעכו לאיטם? לדעתי כן, וזה לאו-דווקא דבר רע, גם אם לא קולע לטעם האישי שלי.
השימוש בחביות עץ חדשות, למשל, מועט מאוד ביתיר, בוודאי בהשוואה ליינות אחרים שיושבים במשבצת של ה"יער". ערן לא בוצר את הענבים מאוחר במיוחד. ועדיין היינות מרגישים עמוסים בעץ והפרי בשל למכביר. איך אפשר להסביר את זה? האם זהו באמת ה'טרואר' של האזור?
אני נזכר פעם בשיחה עם יינן אוסטרלי שהסביר מאוד בפשטות מדוע היינות של בארוסה כל-כך כבדים - פשוט כי הם יכולים להרשות לעצמם להיות כאלה. וזה נכון. אנחנו אולי נוטים לעיתים לחשוב שיינות מפלצתיים שכאלו הם רק תולדה של עבודת ייננות מאומצת ובזבוז של הרבה כסף על חביות וטכנולוגיות מתקדמות, אבל האמת היא שאי-אפשר באמת לייצר יינות בומבסטיים שכאלו כמו שצריך בכל מקום בעולם.
אולי כמו שטרואר - ואלוהים, כמה שאני שונא להשתמש במילה הזו בכתבות יין - יכול להיות הניואנס האלגנטי והעדין שאנחנו פוגשים בבורגון, כך הוא גם יכול לבוא לידי ביטוי בצורת יינות כבדים, עשירים ועמוסים.
נו, תראו מה קרה בסוף. רציתי רק לספר על ההשקה של יתיר, לאחל ליקב מזל-טוב על עשור של פעילות מקצועית ומוצלחת, ובסוף נסחפתי לפילוסופיה בגרוש על יין. והרי יין, מה הוא רוצה? אם יינות היו יכולים לדבר הם היו אומרים בפשטות: יין צריך לשתות. לא לזיין את השכל אודותיו. אז אני פורש כאן, בהכנעה. והולך לפתוח איזה בקבוק של יתיר ושותה לחיי העשור שהיה והעשורים הרבים שעוד יגיעו.
יער יתיר 2011. 240 שקל יתיר סירה 2011. 139 שקל יתיר פטי ורדו 2011. 139 שקל יתיר קברנה סוביניון 2011. 129 שקל יתיר הר עמשא 2011. 100 שקל
