לייצר יין טוב זה לא דבר פשוט, אבל למכור יין טוב ולשנות תדמית בעייתית הן משימות מורכבות לא פחות. חכמי מועצת השתייה יוצאים לבדוק האם ביקב טפרברג מצליחים לחולל מהפך אמיתי

"לאן אתם?", שאל בחומרה הש.ג. בכניסה. נדמה לי שכבר כתבתי את זה פעם, וסליחה על מיחזור הבדיחה, אבל הכניסה ליקב טפרברג מזכירה יותר כניסה לבסיס צבאי מאשר החוויה המצטיירת בדמיון כשחושבים על הגעה ליקב בלב הרי ירושלים, מוקף כרמים ואוויר צלול כיין. "באנו לבקר, יש לנו כאן פגישה", ענינו. "הא? אתם רכב העיתונאים?", הוא שאל בהשתאות, ואנחנו לא ידענו אם צריך להעלב או להרגיש מוחמאים. יקב טפרברג, או בשמו הרשמי "טפרברג 1870", הוא אחד היקבים המקומיים הוותיקים ביותר (1870 זה לא החיוג המקוצר של היקב אם זה לא היה ברור), בוודאי מקרב היקבים המשפחתיים. הוא נולד בעיר העתיקה בירושלים, עת הקים אברהם טפרברג יחד עם בנו זאב זייד את "יקבי אפרת", שהייתה חברה שייבאה יין וכוהל וגם ייצרה יין. ההתחלה הייתה לא רעה, במיוחד בזמן מלחמת העולם הראשונה כשהחברה שימשה כספק היין הרשמי של הצבא האוסטרי והחיילים האוסטרים ששהו בארץ. הפרעות והזמנים הקשים של סוף שנות העשרים כמעט והובילו לחיסול העסק – מרדכי שמעון טפרברג, הבעלים דאז, שקל ברצינות לעזוב את הארץ ולהקדיש את זמנו ללימוד תורה – אבל בסופו של דבר שמר על גחלת היין. בחלוף השנים העתיק היקב את מקומו בתוך ירושלים ובשנת 1950 עבר לנחלת ציון.

יקב טפרברג, תווית היסטורית (צילום מתוך אתר היקב)
יקב טפרברג, תווית היסטורית (צילום מתוך אתר היקב)
יקב טפרברג, תווית היסטורית (צילום מתוך אתר היקב) בשנת 2006 (סלחו לי על הקפיצות המהירות בשנים ובסיפורים, בכל זאת לא באנו לשיעור היסטוריה) עבר היקב למשכנו הנוכחי – עשרים דונם מול קיבוץ צרעה. מוטי טפרברג הוא העומד בראשו כיום, ואפילו שתוכניות להקמת מרכז מבקרים כבר קיימות הוא לא נראה מוטרד מהבדיחות שלנו על הקסרקטין שלו. ככה זה כשאתה דור חמישי לבעלות ולניהול יקב משפחתי. הזמן לא מאיים עליך וחזון יש בשפע. "השנה כבר עלינו על הקרקע להתחיל את השיפוץ של המרכז מבקרים" הוא אומר, "ובסוף החלטנו שוב שיותר נכון להשקיע כרגע את הכסף בציוד של היקב ובכרמים". אז בינתיים ראינו סרט הדמייה של מה שיהיה יום אחד, ואין לי ספק שהיום הזה בוא יבוא, מרכז מבקרים נאה הכולל גם מסעדה ומקום לאירועים. סיפור משפחתי יפה כמו זה של הטפרברגים, שגם שזור בתולדות הישוב היהודי והקמת המדינה, ראוי לו שיהיה לו מקום הו יוכלו אנשים להתרשם מקורות העתים. בינתיים ההחלטה להשקיע ביקב, בציוד, בכרמים ובשיפור האיכות נדמית כבחירה נכונה המוכיחה את עצמה.
יקב טפרברג, חביות (צילום מתוך אתר היקב)
יקב טפרברג, חביות (צילום מתוך אתר היקב)
יקב טפרברג, חביות (צילום מתוך אתר היקב) טעימת יינות טפרברג עם ההגעה ליקב חיכה לנו הרוזה 2013, ורוד בוהק עם יחסית הרבה נפח ליין רוזה, אבל יבש וחד ומשמח עד מאוד. סוביניון בלאן 2013 (מסדרת "טרה") הוא לזכרוני המוצלח ביותר שטעמתי מהיקב (בעבר אני זוכר ריחות גרניום לא נעימים ביין הזה). הפעם הוא היה עשבוני, נקי ורענן. שני היינות האלו משאירים עודף נאה מ-50 ש"ח, מה שבוודאי הופך אותם ליופי של קנייה. בהקשר זה כדאי להזכיר גם את המריטאז', בלנד בורדו עם תג מחיר של 55 ש"ח, שמציג איפוק ועידון והוא כיום, לדעתי, אחת הקניות המשתלמות ביותר בשדה היין בארץ. ובכל זאת, הסיבה הרשמית לשמה התכנסנו (הסיבה הלא רשמית היא שכולנו רצינו לאכול בפלאפל של ציון ליד מסילת ציון) הייתה השקה של שני יינות שהם העדית של היקב ומיוצרים בכמויות קטנות: קצת יותר מ-3000 בקבוקים מכל אחד מהם, ובהתחשב בנתוני הייצור הכולל של היקב, חמישה מליון בקבוקים, מדובר בקושי בטיפה בים.
לא בטוח שהתווית החדשה תורמת למהפך התדמיתי (צילום: יח"צ)
לא בטוח שהתווית החדשה תורמת למהפך התדמיתי (צילום: יח"צ)
לא בטוח שהתווית החדשה תורמת למהפך התדמיתי (צילום: יח"צ) הראשון הוא הקברנה פרנק 2011, שיוצא זו השנה השנייה. מדובר באחד הפרנקים המוצלחים שמסתובבים בארץ, אפילו שאני מודה כי באופן אישי אהבתי את גרסת ה-2010 מעט יותר. כמו שמצופה מקברנה פרנק יש ירקרקות בולטת, הפרי בשל אך לא מעיק והעץ, גם אם מאוד נוכח בשלב זה, משולב יפה. היין השני, וכוכב הטעימה לדעת כולנו, היה הפטי ורדו 2011 שהיה בשרני, מפולפל ומתובל, עם טאנינים שמלטפים את החך ואיזון מצוין. עבודה מאוד יפה, ובוודאי לא משהו שהייתי מצפה לפגוש ביקב שעד לפני כמה שנים היה חתום בעיקר על יינות קידוש חצי מתוקים.
עכשיו טפרברג עומדים בפני האתגר הקשה באמת. לייצר יין טוב זה לא דבר פשוט, אבל למכור יין טוב ולשכנע את הציבור שטפרברג זה לא מה שחשבנו - זו כבר משימה קשה בהרבה. הקו הכללי של היקב הוא יינות שאפשר לשתות בקלות - כלומר בריחה מאלכוהול גבוה וחיפוש אחר איזון ואלגנטיות במקום בשלות ונוכחות חביות מתלהמות. בקיצור, כל מה ש"נכון" ומדובר עכשיו בביצה המקומית. גם הבחירה למקם בראש הפורטפוליו יינות קברנה פרנק ופטי ורדו, במקום משחקי הקברנה/מרלו הרגילים, מעידה על חזון ואופי ויש עוד תוכניות להמשך שנשמעות טוב. האם הם יצליחו גם במהפך התדמיתי? אם לשפוט לפי התוויות של שני היינות החדשים (וזו דעה אישית כמובן) - הם עדיין לא לגמרי בכיוון, ואני לא זוכר מתי פעם אחרונה ראיתי טפרברג במסעדה מחוץ לסקאלה הכשרה, אבל אם וכאשר המהפך הזה יקרה שאר היקבים הגדולים והמובילים בארץ צריכים להתחיל להזיע.