עד 50: כל ממזר מלך

אבירם כץ נאלץ להרחיק עד לפריז כדי למצוא יין בפחות מחמישים שקלים שהוא ממש אוהב

עד פריז הרחקתי כדי לכתוב את המדור. כן כן, אם אתם חושבים שטסתי כדי לנפוש ולבלות, טעות בידיכם. הכל בשביל העבודה. אם צריך לטוס לפריז כדי לשתות יין ולספר לכם, אטוס עד פריז ואשתה מהבוקר עד הליל!

פושט אבל הלוואי עלינו כיוון שהמדור ממליץ על יינות עד 50 שקלים, הגבלתי עצמי לעשרה אירו. בסכום הזה כבר אפשר לקבל כאן יין רציני, שמותר לבוא אליו בדרישות שיהיה מעבר לסתם משהו שסבבה לשתות בפארק מכוסות פלסטיק. בתום ביקור לילי משגע ב-Willi’s Wine Bar (שתינו שם, איך לומר, לא בדיוק יינות של 50 שקל. או אירו) לקחתי הביתה בקבוק של סירה, הכי פשוט, של ז'מה (Jamet). היין הכי פושטי שקיים מבחינת ההיררכיה, סוג של יין שולחני. בגלל שז'מה חתום עליו - גם אם בתווית שלא מזכירה את שאר יינותיו - המחיר שלו כמעט כפול ממקביליו לקבוצה. האיכות גם היא, כמובן, לא מזכירה שום 'סירה' שמוצאים בסופר ב-5 אירו. ז'מה הוא היצרן המפורסם והנחשק ביותר של קוט-רוטי, הכפר המפורסם בצפון עמק הרון, ממלכת הסירה. הקוט-רוטי שלו, מהיינות האהובים עלי בעולם, יעלה במקרה הטוב 65-70 אירו בחנות יין. 10 אירו, נדמה לי, עלה הבקבוק הזה, ופתחנו אותו בדירת החמד ששכרנו כאן לצד קצת גבינה וחזרזירים ספרדיים. איזה יופי של יין. 2012 היה הבציר ששתינו, שנה סבבה, לא משהו יוצא דופן, וגם אני לא בטוח עד כמה זה קריטי ברמות האלו. יש פה יופי של פרי, רענן ועסיסי. עץ לא משחק כאן כמובן. יש כאן פרי, עם המון אפיון זני: זה לא סתם יין שולחני פשוט, פירותי חנפן וכזה ששותים בלי לשים לב. יש כאן מהבשרניות של הסירה, מהתיבול הממכר הזה. טעים להפליא, נגיש בגיל צעיר, ואם לא מתייחסים לתווית ולדירוג הפשוט - מדובר ביין שנותן תמורה נהדרת לעשרה אירו. מסוג הבקבוקים האלו שבא לך שתמיד יהיו בבית, וגם כאלו שבטעימה עיוורת יכולים בקלות 'להפיל' טועמים מנוסים שיופתעו לגלות את מחירו וסיווגו הנמוך. הגרוייר והצ'וריסו היו ליווי הולם ביותר ליין, אבל מה שהלך איתו הכי טוב היה הנוף לשדרה הפריזאית מחלון הסלון שלנו. כיוון שבין כה היין לא מיובא לארץ, המלצת ההגשה האולטימטיבית תהיה ללא ספק לשתות אותו בפריז, היכן שהייאוש נעשה הרבה יותר נוח. וטעים.