הוא עלה על שולחנם של קיסרים ואפיפיורים, כמעט נעלם מהעולם ורק ברגע האחרון התגלה מחדש. יוסי בוזנח מספר על הוויונייה, בעולם ובישראל

מודה אני ומתוודה,  מעולם לא הצלחתי להתחבר ממש לוויונייה, גם לא למשובחים שביינות קונדרייה. מבחינתי הוא תמיד היה מאולץ מדי, שתלטני מדי ולא משאיר מקום לדמיון. עם זאת איני יכול להמעיט בהערכתי לאיכות הזן ולאבולוציה שעוברת עליו, בעולם ובישראל. האדון ויונייה, בן למשפחת אצילים מעמק הרון, תפס את מקומו על מפת היין העולמית רק באמצע שנות התשעים, כשצרכני היין בעולם עייפו משרדונה כבד, עצי, חמאתי ומלוקק ומן העבר השני ירדה קרנו של הסוביניון בלאן הירקרק, חד, חומצי ודק. פתאום נוצר חלל שהיצרנים, בעיקר האמריקאים והאוסטרלים, הטיבו למלא עם הוויונייה. פתאום הם סיפקו לצרכן דבר אחר, אקזוטי, סקסי, מלא בעצמו ומיופייף, אך לא מתמודד ישירות מול השרדונה שהפך מוקצה מחמת מיאוס.

מימין לשמאל - הוויונייה של: קונדרייה, כישור, כרמל, אורטל
מימין לשמאל - הוויונייה של: קונדרייה, כישור, כרמל, אורטל
מימין לשמאל - הוויונייה של: קונדרייה, כישור, כרמל, אורטל הוא עשיר בטעם, דומיננטי, נוטה לאלכוהוליות כבדה, הארומה שלו מכסה מגוון רחב, החל מפרי צעיר - אגס, אפרסק ומשמש, פרחוניות מבושמת, דרך בשרניות, עור וטבק וכלה באדמתיות שקדית, אגוזית. הוא רגיש לחימצון וצבעו מתכהה עד חרדליות תוך שנים ספורות. מקורו של הזן לא ברור לחלוטין, המקומיים מתייחסים אליו כאל יליד עמק הרון, אך סברה אחרת היא שהוא הגיע עם היוונים מדלמטיה. מחקר שערכה אוניברסיטת דייוויס משנת 2004, הראה כי הוויונייה הוא קרוב משפחתו של הפרייזה הפיימונטזי. גם לגבי מקור שמו יש יותר מסברה אחת, ובאיגוד עמק הרון טוענים  שהוא מגיע מישוב ששמו VIONS בסבואה ומעיד גם הוא על מוצאו האלפיני הקשוח. הוויונייה ידוע עוד מהתקופה היוונית, ובתקופה הרומית נדד והתרבה עד מאד. בשנת 92 לספירה הורה הקיסר דומיטיאן לעקור את הכרמים ואסר על חייליו לשתות, אך לאחריו היה זה פרובוס שהפך את ההחלטה, נטע וציווה על צבאו לצרוך מנקטר האלים. הוויוניייה זכה לפריחה גם בתקופה בה ישב האפיפיור באביניון והיה ליין החצר הלבן המכובד ביותר. לשיא פרסומו הגיע בתחילת המאה ה-20, כשנסיך הגסטרונומיה הצרפתית קורנונסקי הכריז עליו כטוב ביינות הלבנים של צרפת. אך חייו של הויונייה לא היו סוגים באפרסקים כל השנים. הפילוקסרה כמעט והכחידה אותו סופית וגם מלחמות העולם והתקופה הקשה שלאחריהן, הקשו עד מאד על מגדלי היין באזור. עד שנות השישים הזן דעך - מתוך כ- 200 הקטר המורשים לגידול, נותרו בקושי 25. בשנות השבעים והשמונים, כשהעולם פנה לגלובליזציה שיווקית קשה, ושם במרכז מספר זנים מועט, נשכח הוויונייה עד כדי סכנת הכחדה. באמצע שנות השמונים נותרו לא יותר מ-20 הקטר של ויונייה בקפנדרייה ושאטו גרייה. אם מחשבים זאת לפי חוקי האזור ומגבלות היבול, הרי שמדובר בכמות זעומה של לא יותר מ-80,000 בקבוקים לשנה. אך צדיקים, כידוע, מלאכתם נעשית בידי אחרים ובשנות התשעים פשוט נשבר ה "C" לצרכני היין מהשרדונה. סיסמאות הנגד הובילו את היצרנים להחלטה מהירה והאדון ויונייה זכה לתחייה ולפופולריות עצומה. הקהל רצה את היין שלו מלא וכבד, כי כך התרגל, רק סירב לקבל את גוש החמאה הנוזלי הנקרא שרדונה מיושן בעץ חדש וחיפש אלטרנטיבה מרעננת יותר. טוב, להגיד שוויונייה הוא מרענן זה קצת מוגזם, אבל אין ספק שמומחי שיווק היין האוסטרלו- אמריקאים, הבינו שהקהל רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי והוויונייה התאים לכך בצורה מושלמת. אזור הגידול המסורתי של הזן הוא צפון עמק הרון שמציע שילוב ים תיכוני קונטיננטלי, שטוף רוחות, קר מאד בחורף ובגלל מבנהו של נהר הרון, גם זקוק למפנה דרומי חם בכדי להגיע להבשלה מלאה. הקרקע ברובה מסלע גרניטי מצוקי שעליו אדמת סחף, בלייה וחול. הוויונייה זקוק ליבולים נמוכים ולטיפול קפדני עד מאד (אם כי ייננים לא מעטים חושבים שגם זה לא יעזור לו). ויונייה רגיש לעודף חשיפה לשמש ואינו קל לגידול, עם זאת, כשהוא מגיע לאיזון, הרי שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא האקזוטי מכל הזנים הצרפתיים שמסביבו - רך, עשיר בטעמים ומלא עוצמה ונוכחות - אפרסקים, אגסים, מנגו ומשמש מתפרצים ממנו בהדר, פרחוניות של סיגליות ואירוסים, תיבול עז, שקדי ואדמתי. היינות של קונדרייה במיטבם אחרי מספר שנים מועט ואילו אלה של שאטו גרייה נהדרים מיד בצאתם לשוק או לאחר כעשר שנות יישון. כיום נטועים בצרפת כ-4,400 הקטר של כרמי ויונייה, פי 200 יותר מאשר לפני שלושים שנה. הגל החל עם גילויו המחודש של אזור קונדרייה, יחד עם המסתורין של שאטו גרייה, אפלסיון קטן והיסטורי, הראשון שהוגדר עבור זן הויונייה בשנת 1936 ובעצם היקב היחיד שבחר לדבוק בזן בכל תקופה. את תחייתו חייב הזן גם ליקב ג'ורג' דובף, שהימר ונטע ויונייה בחלקות ה-VDP שלו. רבים הלכו בעקבותיו וכיום מהווה לנגדוק את אזור הגידול העיקרי של הוויונייה בעולם. כאמור, הגל לא נעצר בצרפת, ובאוסטרליה מהווה הזן כמחצית מהזנים הלבנים ונטוע ביותר מ-4000 הקטר, ובקליפורניה נטועים לא פחות מ 1200 הקטר לעומת עשרה בלבד בשנת 1982. גם איטליה, שוויץ, ספרד, אוסטריה וכמעט בכל אזור יין ידוע, זכה הוויונייה לנטיעה משמעותית ולפופולאריות גדלה והולכת. אה כן, גם אצלנו, בטורקיה, יוון , קפריסין, בסוף שנות התשעים שטף גל צהבהב את שוק היין והכריז שויונייה הוא הדבר הבא. בישראל לא היה קונצנזוס לגביו מהרגע הראשון, היו שאהבו אותו בכל מאודם, היו שסלדו ממנו מהשנייה הראשונה, והיו גם כאלה שנתנו לו צ'אנס והתייאשו ממנו עם השנים. אורי חץ, יינן שאטו גולן, החליט לעקור את הגפנים שנטע וחדי העין ביניכם יכולים לראות אותנו מעמיסים את הגפנים היבשות לדרכם האחרונה במעשנה של רונית וגיא בטיול לגולן בשנה שעברה. לעומתו, בחר איתי להט בוויונייה כמייצג המובהק ביותר של פוטנציאל היינות הלבנים בישראל. הוא הבין את בעיות הריכוז ועודף הנוכחות שלו ופנה לדרך מעודנת יותר, מאוזנת יותר, במטרה לפנות לקהל מגוון יותר ולפלח שוק גבוה עד כמה שאפשר. כך גם סגנונו של הוויונייה של יקבי כרמל שיצא לראשונה לפני ארבעה חודשים, עם השקת סדרת היין החדשה "כרמל  ויניארדס", אשר כולה דוגלת באיפוק אלגנטי ובעידון אבולוציוני משמח. במיוחד משמח לראות איך הויונייה מרזה ומפתח אישיות חדשה. גילגולו הישראלי היה מהיר ותזזיתי, מזן העתיד הפך למאוס ואז נסוג לגמרי והתחיל את תהליך קליטתו כמעט מחדש, מאופק יותר, עצי פחות ומחפש לעצמו כיוון אלגנטי ומהודק יותר מבעבר.