אני זוכרת את הפעם ההיא, כשעמדנו בערב בכיכר ציון בירושלים, ליד האנדרגראונד, מועדון אפלולי שעבד בכל יום חוץ מיום כיפור. המקום הזה, הזכור לטוב, לא הקיא כמעט אף אחד מתוכו להוציא מקרים שבהם לבעלים של המקום, האחים עצמון, התנפח הווריד במצח כשמישהו התחיל להגזים עם האלכוהול או לשלוח ידיים. פתאום הגיעו כמה שוטרים לכיכר, ובתוך שתי דקות החבורה הגדולה שעמדה לידנו התפוגגה לתוך ניידת. הם היו בני 16 בערך. “חתיכת זבל”, סינן מישהו שעמד לידי ושלח מבט זורה אימה לעבר מישהו שאני יכולה להישבע שהיה יותר מסטול מהבאנג שלו. “רואה אותו?” מרפק אותי. “זה חרא. סוכן כפול. גם מוכר סמים לילדים וגם משתף פעולה עם המשטרה”. אחר כך נאנח וסיכם: “בכסף ובסמים אין חברים”.



יש המון אנשים שהם עוברי אורח בחיים. בזמן אמת קשה מאוד לזהות אותם ולהבין שזה תפקידם, להיות תחנה בזמן. אחרים, הופכים עם הזמן לחלק בלתי נפרד מהמסע הזה, החיים. ג’ ואני חברים טובים מגיל 16. הוא מכיר את הגרעין הפנימי שלי, הכי יסודי והכי בסיסי. כל אחד מאיתנו מצא את אהבת חייו, התחתן, הביא ילדים, ובאופן טבעי השיחות שלנו כבר מתפרשות למחוזות אחרים. אם פעם דיברנו על שיברונות לב, על לקיחת החלטות בצמתים מפתיעים או על מוזיקה, עכשיו זה כבר אחרת. עכשיו אנחנו מדברים גם על הילדים שלנו. ג’ הוא איש שיודע לחנך. יש לו טון סמכותי, יחסי אמון מלאים עם הילדים שלו והסכמים ג’נטלמניים ששני הצדדים כיבדו עד כה.



בשבוע שעבר הוא קיבל באמצע הלילה טלפון מתחנת משטרה. הודיעו לו שהבן הקטין שלו נעצר עם חברים. נו, מהידיעות המקושקשות האלה שבהן הכתב מרשה לעצמו לחלק ציונים ולהגיד: “שלושה קטינים בני טובים נעצרו בחשד לשימוש בסמים”. השוטרת ביקשה ממנו להגיע לשחרר את הבן שלו בערבות. ג’ נכנס לרכב והגיע לתחנה. הילד שלו חיכה לו שם רועד. הנסיעה חזרה הביתה הייתה מורטת עצבים, בלילה, בחושך, ארוכה בהרבה מהמרחק האמיתי. 


אילוסטרציה: אינג אימג'


***
אם החקירה של המשטרה הייתה צולבת, בבית חיכתה לילד שלו אם כל החקירות. אחרי מבטים זועמים והצלפות בשבט הלשון, הוא סיפר שזו הייתה הפעם השנייה שהוא עישן סמים. אולי שלישית. את הסמים הוא קנה עם חברים שלו דרך אפליקציה. קלי־קלות. לחבר’ה שמפעילים אותה יש דרכים לדעת אם אתה חשוד או טוב בעיניהם. ולא, אין להם בעיה למכור לקטינים. “מלא מעשנים אצלנו בשכבה”, אמר. “מה זה מלא?” שאל אותו אבא שלו, והילד התעקש שרוב השכבה, גם כזו שכתבי החדשות ייהנו לכנות “שכבה של בני טובים”, מעשנת גראס. מעשנים בלילה, קמים בבוקר עם עיניים אדומות ומגיעים מסטולים למחצה לבית הספר. “יותר טוב מאלכוהול”, טען. “אלכוהול עושה אותנו עצבניים. זה מרגיע”.

כן, אני יודעת מה עומד לקרות. אחרי תור העיתון המודפס יגיע תור פרסום הטור באתר, ועוד מעט קט יזקוף את ראשו הטוקבקיסט שיקרא לי סחית או זה שישאל איך זה שאני לא מתמקדת בדבר האמיתי – כלומר בריחה של בני נוער למחוזות הסוטול. צודקים. אני אכן סחית, והשאלה השנייה בהחלט מטרידה אותי. אחר כך יזכירו לי שכבר שכחתי שגם אנחנו היינו בגילו ושגם אנחנו לא היינו כאלה ילדים טובים. גם נכון. אחר כך יגיע טיעון המחץ על זה שההולנדים הם די סבבה. שם הכל חוקי, הם מסטולים תדירות, ועל השטרות שלהם יש בעיקר ציפורים עם עיניים מטורללות במקום מצביאים עצבניים – הודות לסמים, כמובן. בסדר, שמעתי.

אני רוצה לעמוד על משהו אחר. ג’ מחנך את הילדים שלו להיות אזרחים שומרי חוק. זה קצת משונה במדינה כמו שלנו, שבה החוק הוא אפילו לא בגדר המלצה. כלומר, היי, כולם פורעים חוק. מקטון ועד גדול. התרגלנו. אני מדברת על זה שיש מי שמוכר לילדים סמים. קלים, קשים, בינוניים, זה ממש לא מעניין. יש פה דילרים, יש פה עסקאות, יש פה קטינים שחושבים שהם חכמים ובעצם הם די טמבלים, ויש פה סמים שנכון להיום הם לא חוקיים במדינת ישראל. “כאשר יוזמים שיחה עם סוחר, חובה לפתוח שיחת סיקרט. בתהליך הרכישה יבקש הסוחר פרטים מזהים, למטרות אבטחה, פרטים אלו לא יישמרו בשום מקום”, הם מכוונים את קהל לקוחותיהם. אגב, אותם דילרים דואגים לפרסם בדף הפייסבוק שמלווה את פעילותם הנמרצת שהם בכלל מתכוונים להביא גאולה לעולם, והמשימה שלהם היא לעזור לכל מי שצריך גראס רפואי.

זה כמובן עומד בסתירה מוחלטת להגרלות שלהם. הנה הנוסח של האחרונה: “רוצים לזכות בשקית פרחים טעימה ואיכותית לישיבה הבאה עם החבר’ה? לא לפספס! מתייגים, משתפים, זוכים ואז מתמסטלים, און דה האוס”. וזה, לא פחות משאר הדברים שמטרידים בסיפור הזה, מעצבן. איך אמר ההוא מכיכר ציון? בסמים ובכסף אין חברים. סוחרים קטנים, אל תעטפו את תאוות הבצע שלכם בצלופן מרשרש של אידיאולוגיה ובאהבת אדם. את זה אף אחד לא קונה.