נכדתי בת ה־8 מסרבת לפזר את שערה קרוב לארבע שנים, ואוספת אותו בצורה מאוד הדוקה מאז שילד בגן צחק על התלתלים שלה. בחודשים האחרונים החלו להיווצר בקרקפת שלה קרחות ואני מאוד מודאגת. אמא של הילדה טוענת שאין צורך לטפל בבעיה, אבל אותי זה מאוד מטריד. איך לדעתך אוכל לדבר איתה ולעזור לה להתמודד?


"את מתארת סימפטומים של פוסט־טראומה. הילדה הזו צריכה עזרה וטיפול. היא הולכת ומפתחת סוג של הפרעה סביב נושא השיער שלה. חשוב לי לציין בפנייך שאין טעם לדבר עם הילדה על הנושא. ילדים לא עובדים עם היגיון, ילדים עובדים עם הנשמה, הנפש והחיבור לגוף. זה קשר הוליסטי חזק מאוד, ולכן, שום שיח עם הילדה לא יעזור פה. כל שיחה שלכם על המצב רק מלבה את הבעיה ומעמיקה את הטראומה. תארי לך שלילד אחד תהיה רגל קצרה, ובכל פעם שהוא יהיה בבית, המשפחה שלו תגיד לו שהרגל הקצרה שלו לא מפריעה לה. זה בדיוק אותו הדבר. אין טעם לדבר על השיער שלה, אם מבחינתה הוא כל כך בעייתי". 


"לדעתי, הוריה חייבים לפנות למטפלת רגשית או לפסיכולוגית ילדים מומחית. מה גם שכדאי מאוד שהם יגיעו לכמה פגישות עם המטפלת או הפסיכולוגית לבד כדי לקבל הכוונה איך להתנהג עם הילדה במצב הזה ולעזור לה באמת להתגבר על הטראומה שבה היא נמצאת. מעבר לכך, הייתי ממליצה שהילדה תעבור לתספורת קצוצה, ממש כמו של מלכה מצרית עתיקה, כדי שהיא תפסיק לאסוף את השיער ולמתוח אותו עד למצב של התקרחות. הרי אתם, המבוגרים שנמצאים סביבה, יודעים עד כמה הנזק יהיה גדול בעוד כעשר שנים, אבל היא לא מבינה את זה במקום שהיא נמצאת בו היום. מבחינתה, כל מה שחשוב כרגע הוא לאסוף את השיער כדי שלא יראו שיש לה תלתלים. חשוב לי להדגיש שוב שאמא שלה חייבת לעשות את הצעד ולקחת את המושכות לידיים שלה, אחרת אנחנו נגלה שהילדה הזאת תהיה בת 18 וקירחת. יש משהו בנפשה של הילדה שלא עובד בצורה טובה, וזה שהאם מתעקשת שהיא לא צריכה עזרה זו בעיה רצינית מאוד בפני עצמה. איך עד היום היא לא הפנתה אותה לאיש מקצוע שיעניק לה טיפול נכון?". 



אני אם לילדה בת 7, שמאז שעלתה לכיתה א' החלה לגלות סימני לחץ, כפייתיות, חרדה וחשש מעמידה בזמנים ומביצוע משימות הקשורות לבית הספר. אני מנסה להרגיע אותה לא פעם, אבל ללא כל הצלחה. כיצד לדעתך אני יכולה לסייע לה לחזור להיות ילדה שמחה ולהרגיש יותר משוחררת?

“הילדה לחוצה, וככל הנראה ברגע שיש לה איזושהי מטלה, היא יושבת לה בראש באופן אובססיבי. אני רוצה שתשאלי את עצמך אם הלחץ שהיא מגלה סובב סביב בית הספר, או גם סביב דברים אחרים בשגרת היום שלה. הרבה פעמים, התנהגויות כאלה יושבות על חרדה, וחרדה, כידוע, היא דבר גנטי. החרדה יכולה להגיע בכל מיני צורות, החל מחרדה חברתית, חרדת מבחנים, פחד מרעשים חזקים ועד לכפייתיות בנושא סדר וניקיון. החרדה מובנית בתוכה, ועל כן אין טעם להגיד לה: ‘אל תדאגי' או ‘אל תהיי לחוצה’. הרי זה לא באמת יסייע לה להתמודד. עובדה שניסית להרגיע אותה והיא עדיין חוזרת לאותם ההרגלים בכל פעם מחדש. הלחצים והחרדות ממש מובנים בתוכה. בית הספר הפך עבורה לגורם לחץ, וכל דבר שקשור לבית הספר מפעיל אותה".

"ילדים מגיבים באופן שונה ללחץ וחרדה, הכל כמובן בהתאם למבנה הרגשי והנירולוגי שלהם, ובמקרה שאת מתארת, הדרך הכי מומלצת לסייע לילדה להתמודד עם מצבה היא להפנות אותה לטיפול רגשי מקצועי אצל מטפלת בעלת תואר, החל מפסיכותרפיסטית ועד למטפלת באמנות או פסיכולוגית ילדים. סדרת מפגשים אצל מטפלת תאפשר לה לבנות כלים להתמודד עם החרדה שהיא חווה. מעבר לכך, אני ממליצה לך להשקיע גם באבחון פסיכו־דידקטי שבודק את המצב הפסיכולוגי בשילוב יכולת הלמידה. כשיש לילדים בעיות בבית הספר, אנחנו בדרך כלל בודקים את הנושאים הקשורים ללמידה, למשל הפרעות הקשב, דיסקלקוליה וכדומה, אבל אבחון פסיכו־דידקטי מאפשר לנו לראות את התמונה במלואה ולדעת איפה הנושא הרגשי מפריע להתנהלות הדידקטית”.